אהבת דוד
לפני שנים, כשהייתי סטודנט, יצאתי לסיור סוף שבוע בירושלים ,בנושא זרמים ביהדות, בו גולת הכותרת היתה ההתארחות שלנו במכון מאיר בירושלים, שנוסד לאחר מלחמת יום הכיפורים בכדי להוות ישיבת חוזרים בתשובה של הזרם הדתי לאומי, המחנך על פי משנתו של הרב צבי יהודה קוק. אז עוד לא ידעתי שהמוסד הזה יהווה אחד מהמסמנים האידאולוגים לרעיון ארץ ישראל השלמה.
היו אלה לגבי ימים של תמימות, של חיפוש דרך. לא יכולתי שלא להשתאות לעצומת האנרגיה שהייתה באווירת קבלת שבת, בשעה שעשרות התלמידים, הרעידו את קירות האולם המרכזי בנעימות שבת, הרגשתי כי הצעירים השרים יחד יוצרים תחושת התעלות רוחנית מרגשת. אחר כך הרב דב ביגון, שבעצמו עבר תהליך של חזרה בתשובה, ממשמר השרון ועד למרכז הדתי, נשא דרשה, שנגעה בהתחבטויות אנושיות, להן ביגון הציע משמעויות ולבסוף הגיע חוויית הלמידה בחברותה, שיצרה סקרנות ושיח מעניין בין הלומדים.
לא הפכתי לדתי, ולא חיפשתי תשובה, אבל היה ברור לי שיום אחד אלמד יהדות, כחוויה ייחודית של שייכות. חלפו השנים ופתחתי אנטגוניזם כנגד אותם אנשים, המאמנים כי ההבטחה האלוהית לאברהם, לרשת את הארץ, היא הרישום בטאבו שלהם על כל חלקי ארץ ישראל. אחר כך הגיע רצח רבין, ותהום נפערה ביני ובין הציונות הדתית לאומית.
השנים חלפו, ואנני יודע אם יש לכך סיבה מדויקת, שגרמה לי לעלות לירושלים ללמוד טקסטים יהודיים, למכון שכטר ליהדות, שאינו מתיימר להחזיר בתשובה. לא פעם כשאני חווה שעור מרתק במדרש אגדה, או במקרא, אני ניזכר באותה חוויה אותה חוויתי במרכז מאיר לפני שנים רבות.
הלמידה שלנו יחד, חילונים ודתיים, העניקה לי פתיחות לכתיבה אחרת, ששנים לא חשבתי שאקרא, זאת המגיע מהמחזות האידאולוגיים של הציונות הדתית. כעת אני מתעניין ומקשיב לדעות אחרות ושונות ומקיים שיח מכבד ומעניין, ומגלה לא פעם שיש בנו הרבה מהמשותף על פני המפריד.
