ביקורת ספרותית על חלום לדויד מאת דעאל שלו
ספר מעולה

---

אהבת דוד

לפני שנים, כשהייתי סטודנט, יצאתי לסיור סוף שבוע בירושלים ,בנושא זרמים ביהדות, בו גולת הכותרת היתה ההתארחות שלנו במכון מאיר בירושלים, שנוסד לאחר מלחמת יום הכיפורים בכדי להוות ישיבת חוזרים בתשובה של הזרם הדתי לאומי, המחנך על פי משנתו של הרב צבי יהודה קוק. אז עוד לא ידעתי שהמוסד הזה יהווה אחד מהמסמנים האידאולוגים לרעיון ארץ ישראל השלמה.

היו אלה לגבי ימים של תמימות, של חיפוש דרך. לא יכולתי שלא להשתאות לעצומת האנרגיה שהייתה באווירת קבלת שבת, בשעה שעשרות התלמידים, הרעידו את קירות האולם המרכזי בנעימות שבת, הרגשתי כי הצעירים השרים יחד יוצרים תחושת התעלות רוחנית מרגשת. אחר כך הרב דב ביגון, שבעצמו עבר תהליך של חזרה בתשובה, ממשמר השרון ועד למרכז הדתי, נשא דרשה, שנגעה בהתחבטויות אנושיות, להן ביגון הציע משמעויות ולבסוף הגיע חוויית הלמידה בחברותה, שיצרה סקרנות ושיח מעניין בין הלומדים.

לא הפכתי לדתי, ולא חיפשתי תשובה, אבל היה ברור לי שיום אחד אלמד יהדות, כחוויה ייחודית של שייכות. חלפו השנים ופתחתי אנטגוניזם כנגד אותם אנשים, המאמנים כי ההבטחה האלוהית לאברהם, לרשת את הארץ, היא הרישום בטאבו שלהם על כל חלקי ארץ ישראל. אחר כך הגיע רצח רבין, ותהום נפערה ביני ובין הציונות הדתית לאומית.

השנים חלפו, ואנני יודע אם יש לכך סיבה מדויקת, שגרמה לי לעלות לירושלים ללמוד טקסטים יהודיים, למכון שכטר ליהדות, שאינו מתיימר להחזיר בתשובה. לא פעם כשאני חווה שעור מרתק במדרש אגדה, או במקרא, אני ניזכר באותה חוויה אותה חוויתי במרכז מאיר לפני שנים רבות.

הלמידה שלנו יחד, חילונים ודתיים, העניקה לי פתיחות לכתיבה אחרת, ששנים לא חשבתי שאקרא, זאת המגיע מהמחזות האידאולוגיים של הציונות הדתית. כעת אני מתעניין ומקשיב לדעות אחרות ושונות ומקיים שיח מכבד ומעניין, ומגלה לא פעם שיש בנו הרבה מהמשותף על פני המפריד.

ולכן שראיתי באקראי את ספרו של דעאל שלו, חלום לדויד, ידעתי שאקרא בו משום שהוא מספר על אחד מהנושאים המרתקים בציונות הדתית, המכינות הקדם צבאיות, על אחת מאלה שהוקמו בראשית שנות התשעים, שנים ספורות לפני רצח רבין, והציעו רעיון מהפכני, להעניק אור וכיוון לבני הנוער הדתיים, שילוב של חרב דויד-הכנה מנטאלית וגופנית לקראת התגייסות ליחידות העלית של צהל המשולבת בלימודי יהדות כאלמנט של התחזקות ברוח.

הספר הוא רומן חניכה, המספר על מספר נערים מרחבי הארץ, שכל אחד מסיבותיו השונות הגיע לשהות של שנה במכינה, שנחשבה באותה עת מהפכנית ומלהיבה. שלו, כתב ספר המעוגן בביוגרפיה שלו, ושל נערים נוספים כמי ששהה במכינה דומה שנה אחת. לצורך כך הוא ראיין לאחר שנים, אחדים מחבריו למכינה וחלק ממוריו, ובכך הוא הצליח להקנות לספר אווירת נעורים המצליחה לבטא באמינות את סערת נפשם של צעירים המחפשים משמעות והחווים התבגרות והתפקחות כואבת. כעת שלו נזכר בתקופה ההיא, בהרבה חמלה, געגועים וביקורת, כמי שנמצא במקום אחר.

המכינה הציבה לתלמידיה סולם ערכים מחמיר, מודל פרישות והקרבה כחממה ובית יוצר שאמור היה ללוש את נפשם הצעירה, בכדי לייצר סוג של יהודי אחר, לוחם עז רוח, שבכוח החרב מגשים את ערכיה של הצינות הדתית ומקרב את פעמי המשיח. אך תפיסה כזאת פגעה לא פעם באלה שלא התאימו לשירות ביחדה מובחרת, או גם יצרה קונפליקט בין יצר לרוח, המתואר דרך אהבות ראשונות מהוססות של אחדים מהצעירים שלא עלו בקנה אחד עם ערכי המכינה המחמירים והסגפניים.

שלו כותב בשפה ייחודית, עשירה, המענגת בפני עצמה, יש לו יכולת נפלאה לתאר את הנערים ומכלול רגשותיהם ומחשבותיהם, כמו תיאור אהבה, סוחפת בנשיקה הראשונה, ואת המתח בין המותר לאסור, המתבטא בשילובם של במוטיבים יהודים קמאיים המופעים בקווי מכחול עדינים:

"לא השתהתה ואחזה בראשה בידה השנייה והצמידה את פיה לפיו בנשיקה. הרגיש שהאדמה תחתיו מאבדת מיציבותה וראשו נותר מרחף ומוחזק בין ידיה וכולו נרעד וצף כעלה וכל העולם כולו הצטמצם ונעלם וירד חושך על פני תהום ורק הרוח, הרוח שלה מרחפת סביבו והאור הניתז ממנה מאיר אל תוך פניו ואל פיו ואפו ואל תוך עיניו העצמות" (115)

אחד מתיאורי האהבה היפים והרגישים ביותר שקראתי בספרות הישראלית. ספרו של שלו, נפלא ומרגש, ומעורר למחשבה על המשותף בנו כישראלים, ובכך הוא נוטע אופטימיות ותיקווה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על חלום לדויד