נ.ב - זה לא כל כך קשור לביקורת, אבל... אתר סימניה היקר, אתה לא חושב שאתה צריך להתאים את עצמך לימי הקורונה, ולמנוע מביקורת לקבל יותר מ-50 לייקים? זו ממש התקהלות! והם גם כאלה צפופים, ממש צמודים אחד לשני, אלוהים! ואם לא להגביל את המספר, אז לפחות לשמור מרחק, בחייכם! זה הרי ידוע שלייקים הם כמו ווירוס - הם מתפשטים. ברגע שביקורת מקבלת לייק, עוד ועוד לייקים צצים אחריו. זו סכנה לאנושות, ממש כך! איפה לעזאזל הפרוייקטור של סימניה?!?!?
ועכשיו, במעבר חד מאוד, לביקורת.
***
כולנו תורמים במהלך חיינו. בין אם זה בצבא, בשירות הלאומי, בעזרה לחברים במצוקה, בעזרה לאמא בעבודות הבית, ואפילו בעזרה לזקנה שרוצה שתעזרו לה לסחוב משהו כבד. יש כאלה שגם עושים מזה מקצוע, בין אם זה במשטרה, במד"א, במכבי אש, או בעזרה לקשישים ואנשים רעבים ועניים ואנשים באיזורים מוכי אסון. או אפילו, וזה הכי אקטואלי, בעזרה בטיפול בנגיף הקורונה ובחולים שלו. והרשימה עוד ארוכה.
אבל... האם להיוולד רק כדי לתרום, זו באמת תרומה לחברה? איפה עובר הגבול בין מעשה טוב שעושה רק טוב לבין מעשה טוב שעושה גם רע?
הספר לא ממש מתעסק יותר מדי בשאלות הספציפיות האלו, אבל הן כן עלו לי במהלך הקריאה. בנוסף, אף על פי שגם זה לא מוזכר מפורשות בספר, ראיתי כאן בספר ניסיון של הסופר קאזואו אישיגורו לבקר את השיטה הקפיטליסטית, שבשם אושרם ורווחתם של אנשים מסויימים, פוגעת באושרם ורווחתם של אנשים אחרים.
הספר עוסק בחבורת נערים ונערות בחיי הילדות שלהם בפנימיית הלשם, פנימייה מיוחדת של אנשים מיוחדים, ואת חייהם הבוגרים בתקופה שלאחר עזיבת הפנימייה.
