וואו כמה זמן לא כתבתי כאן... עברתי טלטלה ריגשית אמיתית עם הספר הזה...
התחלתי לקרוא אותו לפני יותר משנה! כן שנה! זה היה בסתיו 2015, כשהייתי בסופו של ההריון של בתי בכורתי. הספר הזה על שומר מגדלור ואשתו שאוספים אל חיקם תינוקת שנסחפת אל האי עליו הם חיים נראה לי מתאים בהחלט למצב. אממה? בתי החליטה שדי לה ונולדה קצת לפני הזמן (באמת שלא הרבה) אבל לא הספקתי לסיים את הספר. האמת? אפילו לא עברתי את החצי שלו. טוב הייתי יחסית בהתחלה. אפילו ארזתי אותו איתי לבית החולים אבל מיותר לציין שאפילו לא פתחתי אותו שם וטוב שלא שכחתי אותו על השידה של בית החולים.
עברה כבר יותר משנה והנה סוף סוף סיימתי אותו! זה לא ששכחתי אותו, בכלל לא. הוא כל הזמן קרץ לי מהמדף. אבל בשעות הפנויות שהיו לי סרגתי המון, ראיתי סדרות (וגם סרגתי וראיתי סדרות בו זמנית). עכשיו, בדיעבד כשאני חושבת על זה, כנראה שפשוט לא באמת הייתי פנויה אליו ריגשית. גם לקריאה עצמה (ומי כמוכם יודע שלשקוע בספר אומר בעצם להתמסר באמת) וגם לספר הזה, על התינוקת הזאת, הבודדה שנסחפת לה לבדה בלב ים. כנראה לא ספר שהתאים לאמא צעירה והורמונלית כמוני.

אז הנה עברה יותר משנה ופתאום התחשק לי. ממש התחשק לי להמשיך ולקרוא. חזרתי בערך פרק אחורה ומאז לא הפסקתי לקרוא. אני לא חושבת שזה ספר מושלם אבל הוא היה נכון בשבילי. ההתעסקות באמהות ובמה היא אמהות- כמובן שאילו נושאים שנוגעים בי עכשיו מאוד. כל תיאור של הילדה ושל הרגשות שהיא מעוררת התעצמו בי פי אלף, דבר שכנראה לא הייתי יכולה להרגיש, ויסכימו איתי ההורים שביניכם, לפני לידתה של בתי.

בזמן הקריאה עברו המון מחשבות בראשי, על מה בעצם עושה אותי לאמא של ילדתי. כמובן שאני לא יכולה בכלל לתאר מצב שבו אדם זר מגדל אותה, אבל מעבר לזה שאני זו שנשאתי אותה בריחמי ואני זו שילדתי אותה- אני אמא שלה גם כי אני שם ביום יום. אני מזהה את הריח שלה, ואת הנשימות שלה.אני רואה איך היא גדלה ומשתנה. אני זוכה לחיוכים ולנשיקות ממנה ואני זו שחוויתי ביחד איתה את צעדיה הראשונים ומילותיה הראשונות (ועוד אינסוף דברים ראשונים או לא ראשונים שנחווה יחד).
לכל אורכו של הספר הקורא מתחבט בשאלה הקשה: מי היא "יותר אמא"? הביולוגית או זו שמגדלת את הפעוטה? אני לא חושבת שאי פעם תינתן לכך תשובה. אני רק מאושרת לומר שאני שתיהן :)

העברתי אצבע על הספרים כמו בתנועת אקורדיון ושלפתי את אמיל אז'אר עם הספר "כל החיים לפניו" הרגשתי שאני פוגשת חבר. צהלתי משמחה והודעתי למארחת שזה אחד הספרים הטובים שקראתי. ואז היא ניגשה לספרים ובתנועת אקורדיון גם כן שלפה ספר. את "עולם סוף" של אופיר טושה,. היא הצהירה בקול "זה הספר הטוב ביותר שקראתי".. אז היא תקרא את אמיל ואני הבטחתי לקרוא את טושה. לקח לי מאז פסח טיפין טיפין...

*************************************************

מפתיע,שונה,מרתק,מאתגר מחשבתית ולא דומה לאף ספר אחר שקראתם.

"יכול להיות שאהבה היא התירוץ הנעלה ביותר לחיות, ואובדנה-למות?"
"אסור לתת את הכל באהבה כי היא לוקחת כפליים בתמורה,לא רק את מה שהאדם מוכן לתת אלא אפילו את עצמו"


הספר הזה הוא אווטאר של פנטזיה ודמיון על העולם שמעבר לאהבה,מעבר לשמיים ולגבולות ולמימדים כפי שאנו מכירים אותם.הספר הוא על אהבה טוטאלית ומוחלטת
שמתחילה על האדמה ומסתיימת אין שם בעולם מטאפיזי. טושה אכן יצר יצירה למופת,יצירה גאונית.
והשאלות שהוא מציב לנו ,הקוראים, שאלות שנכנסות לקרביים. כי הרי כל אדם חשב על מוות מתי שהוא, על מה הוא המוות? האם הוא התחלה של משהו חדש (זה כי אנו מפחדים לחשוב אחרת),האם כל השירים והסיפורים, הזיכרונות, האהבות וההתחלות, האם זהו, נגמר, "קפוט"?.
העלילה מסועפת במיוחד כשבן נחליט לכתוב סוף משלו לחיים שלו.הגיבורים שלנו כאן
הם בן ומריאן שלהם האהבה היא בפירוש זכייה בלוטו .התיאום ביניהם בכל שנות הנישואין
היה ללא דופי, הם השלימו אחד את השני וחשבו שתמיד יהיה להם אחד את השני.

כל כך אוהבת סוף טוב!!!!! בתור אחת שקשה לה לקרוא ספרים. הטרילוגיה הזו לקחה אותי לבועה ככ נחמדה. בתקופה כל כך קשה בחיי היא נתנה לי מפלט.
תודה :)