וואו ענק! אילו ראיתי את הספר סתם כך בספרייה הציבורית, לא הייתי אפילו חושבת להרים אותו. גודלו הקטן וכריכתו המיושנת והמשעממת אינם מושכים במיוחד, והכיתוב "חתן פרס נובל 1978" היה אולי מגרה את סקרנותי לרגע, אבל רק לרגע - כי מיד הייתי אומרת לעצמי שהספר מן הסתם כתוב בשפה משמימה שאבד עליה הכלח. אז כמה טוב ששמעתי על הספר הזה! ולא פעם אחת, ולא פעמיים ולא שלוש. שמעתי עליו כל כך הרבה, שכבר הייתי מוכרחה לקרוא אותו. אז הלכתי לספרייה ושלפתי את העותק הזה והבטתי עליו מעט בספקנות, אך לקחתי אותו. השורה התחתונה: קראתי אותו בשקיקה, והוא ניתר לטופ 5 של ספריי האהובים ביותר. ספר מדהים. אין ספר מושלם, אבל הוא כל כך קרוב לזה.

וואו ענק! אילו ראיתי את הספר סתם כך בספרייה הציבורית, לא הייתי אפילו חושבת להרים אותו. גודלו הקטן וכריכתו המיושנת והמשעממת אינם מושכים במיוחד, והכיתוב "חתן פרס נובל 1978" היה אולי מגרה את סקרנותי לרגע, אבל רק לרגע - כי מיד הייתי אומרת לעצמי שהספר מן הסתם כתוב בשפה משמימה שאבד עליה הכלח. אז כמה טוב ששמעתי על הספר הזה! ולא פעם אחת, ולא פעמיים ולא שלוש. שמעתי עליו כל כך הרבה, שכבר הייתי מוכרחה לקרוא אותו. אז הלכתי לספרייה ושלפתי את העותק הזה והבטתי עליו מעט בספקנות, אך לקחתי אותו. השורה התחתונה: קראתי אותו בשקיקה, והוא ניתר לטופ 5 של ספריי האהובים ביותר. ספר מדהים. אין ספר מושלם, אבל הוא כל כך קרוב לזה.

עם הספר הזה ניהלתי מערכת יחסים מוזרה. הכל התחיל ביום כיפור. ממש לפני כניסת החג סיימתי את הספר המופלא "העבד" של בשביס זינגר, דבר שיצר אצלי רף גבוה מאוד. וזהו, נגמרו לי הספרים! אז בבוקר יום כיפור עשיתי את מה שכל אחד אחר היה עושה; יצאתי בשמש הקופחת, למרות שצמתי, ושוטטתי ארוכות ברחובות בחיפוש אחר ספרים. בספריית רחוב אחת מצאתי ספר ששמעתי עליו רבות: "ציפורים מתות בסתר". טוב, נו, ניקח! יאללה! בתקציר השוו את הספר ל"חלף עם הרוח", שזו לכל הדעות השוואה יומרנית מאוד. אבל the world loves wannabes, לא? לפחות ככה אומר אחד השירים. אוקיי, התחלתי, מפקפקת בגלל ההשוואה ההיא. ההתחלה הקסימה אותי: מגי הקטנה (והמסכנה) והבובה. נשאבתי לספר לפרקים, אבל עומדת בעינה העובדה שלקח לי חודש וחצי לסיים אותו. זה ספר לא קצר, נכון, אבל בכל זאת. אהבתי את השפה העשירה, גם אם היא לפעמים נראתה לי מאולצת מעט. אבל אוצר המילים שלי התעשר ועל כך אני מודה לספר ולסופרת. ייתכן גם שמלאכת התרגום אשמה בתחושותיי אלה. את סוף הספר הכי אהבתי! הדמות האהובה עלי בספר היא ג'אסטין, כנראה. לקראת סוף הספר סוף-סוף הזלתי כמה דמעות (כבר הכנתי את הממחטה לפי כל הביקורות, אבל בשבילי זה לא היה ספר סוחט דמעות... לא להגזים). היו גם כל מיני משפטים שקראתי כמה פעמים, חכמים, מעוררי מחשבה ועם עומק חבוי מאחוריהם. ועכשיו, מה לא אהבתי: 1. הסופרת *נהנית* מהתעללות בדמויות בלי צורך ממשי! בנוסף הייתה לי התחושה המעצבנת, שהיא מאמללת את מגי עוד ועוד כדי שנרחם עליה ונחוש אליה אמפתיה, וכדי שסיפור אהבתם שלה ושל ראלף יהיה כביכול מרגש יותר (כי הרי היא כל כך מסכנה ואצלו היא מוצאת את השלווה , את האהבה...) 2. הקישור של הספר לאגדה ההיא על הציפור, נראה לי מאולץ. אי לכך, לא הבנתי מדוע בחרה הסופרת להשתמש בשם הזה לספר. אבל נו, טוב, זאת הבחירה שלה (או של העורכת הספרותית/מו"ל/יועצים...) 3. ראלף מבוגר, צופה במגי מאז שהיא ילדה ואז מתאהב בה? זה לא הפריע לי ברמה שחוויית הקריאה נהרסה (פער הגילאים דומה ב"חלף עם הרוח") אבל זה היה מוזר. לסיכום: שמחה שקראתי, הייתי קוראת עוד ספרים כמו זה, יש עושר לשוני ורגשי, אבל היו בו דברים מעצבנים, זה אינו ספר מושלם, ו(come on, הייתם רציניים?) לא משתווה ל"חלף עם הרוח".

אני עוד לא בת 18. אחד הדברים הכי נפלאים בספר הזה, הוא "מבט העל" שהוא נתן לי על החיים, שאינו אופייני כל כך לצעירים. הרגשתי כאילו הזדקנתי יחד עם הדמות הראשית וכן עם האחרות, כאבתי את כאביהן, הייתי שותפה ללבטיהן. הרגשתי כאילו - כאילו ניתנה לי הצצה להבנתה של אישה מבוגרת, חכמה ובעלת ניסיון חיים עשיר. אני מרגישה שאני בשליחות. הספר הנהדר הזה לא נמצא כמעט כלל בתודעה בציבורית בישראל! אין עליו ולו ביקורת אחת כאן! זה נראה לי כמו פשע. אז מזל שבאתי. קודם כל שתדעו: הספר היה לרב מכר בארה"ב ותורגם לשפות רבות. רק שבישראל, משום מה, הוא לא תפס. האם זה בגלל התרגום? לא יכול להיות. אמנם היו מספר שגיאות כמדומני, אבל התרגום באופן כללי היה משובח, קריא, זורם, מהנה וברור. כנראה שפשוט לא שיווקו את הספר טוב בארץ... שזה מוזר, כי הספר עוסק במשפחה יהודייה, כך שסביר היה להניח שבארץ הוא יתקבל במידה הרבה ביותר. בכל מקרה, הספר נהדר, מצוין פשוט. זוהי סאגה משפחתית; הספר פותח עם התמקדות באנה כנערה צעירה, ומתקדם איתה בהקמת משפחתה ובפיתולי הסיפורים של בני משפחתה, לאורך עשרות שנים. הוא עוסק באהבה, ברגשות, בנפש, בדת, במסורת, במשפחה. איני רוצה להרוס לכם את חוויית הקריאה ולו במעט, ולכן לא ארחיב על העלילה. אוכל רק לומר שהסיפורים הרבים המרכיבים אותה נהדרים, אמינים, מיוחדים ומעוררי מחשבה. כמו כן, כחוט השני ובאותנטיות, נשזרים אירועים היסטוריים משמעותיים בעלילה. אירועים שקרו במחצית הראשונה של המאה ה-20, בעיקר. אני אוהבת ספרים שיש בהם פן היסטורי, כי בהם אני גם נהנית (אם הם טובים) וגם מחכימה. אני רוצה לציין לטובה במיוחד את רגישותה הרבה של בלווה פליין לנפש האדם. היא מיטיבה לתאר בצורה מעוררת הערכה תהליכים פנימיים בנפשות השונות בספר, ובטוחני שכל קורא וקוראת (בכל גיל!) יוכלו להשליך מהספר המקסים אל חייהם.

עם הספר הזה ניהלתי מערכת יחסים מוזרה. הכל התחיל ביום כיפור. ממש לפני כניסת החג סיימתי את הספר המופלא "העבד" של בשביס זינגר, דבר שיצר אצלי רף גבוה מאוד. וזהו, נגמרו לי הספרים! אז בבוקר יום כיפור עשיתי את מה שכל אחד אחר היה עושה; יצאתי בשמש הקופחת, למרות שצמתי, ושוטטתי ארוכות ברחובות בחיפוש אחר ספרים. בספריית רחוב אחת מצאתי ספר ששמעתי עליו רבות: "ציפורים מתות בסתר". טוב, נו, ניקח! יאללה! בתקציר השוו את הספר ל"חלף עם הרוח", שזו לכל הדעות השוואה יומרנית מאוד. אבל the world loves wannabes, לא? לפחות ככה אומר אחד השירים. אוקיי, התחלתי, מפקפקת בגלל ההשוואה ההיא. ההתחלה הקסימה אותי: מגי הקטנה (והמסכנה) והבובה. נשאבתי לספר לפרקים, אבל עומדת בעינה העובדה שלקח לי חודש וחצי לסיים אותו. זה ספר לא קצר, נכון, אבל בכל זאת. אהבתי את השפה העשירה, גם אם היא לפעמים נראתה לי מאולצת מעט. אבל אוצר המילים שלי התעשר ועל כך אני מודה לספר ולסופרת. ייתכן גם שמלאכת התרגום אשמה בתחושותיי אלה. את סוף הספר הכי אהבתי! הדמות האהובה עלי בספר היא ג'אסטין, כנראה. לקראת סוף הספר סוף-סוף הזלתי כמה דמעות (כבר הכנתי את הממחטה לפי כל הביקורות, אבל בשבילי זה לא היה ספר סוחט דמעות... לא להגזים). היו גם כל מיני משפטים שקראתי כמה פעמים, חכמים, מעוררי מחשבה ועם עומק חבוי מאחוריהם. ועכשיו, מה לא אהבתי: 1. הסופרת *נהנית* מהתעללות בדמויות בלי צורך ממשי! בנוסף הייתה לי התחושה המעצבנת, שהיא מאמללת את מגי עוד ועוד כדי שנרחם עליה ונחוש אליה אמפתיה, וכדי שסיפור אהבתם שלה ושל ראלף יהיה כביכול מרגש יותר (כי הרי היא כל כך מסכנה ואצלו היא מוצאת את השלווה , את האהבה...) 2. הקישור של הספר לאגדה ההיא על הציפור, נראה לי מאולץ. אי לכך, לא הבנתי מדוע בחרה הסופרת להשתמש בשם הזה לספר. אבל נו, טוב, זאת הבחירה שלה (או של העורכת הספרותית/מו"ל/יועצים...) 3. ראלף מבוגר, צופה במגי מאז שהיא ילדה ואז מתאהב בה? זה לא הפריע לי ברמה שחוויית הקריאה נהרסה (פער הגילאים דומה ב"חלף עם הרוח") אבל זה היה מוזר. לסיכום: שמחה שקראתי, הייתי קוראת עוד ספרים כמו זה, יש עושר לשוני ורגשי, אבל היו בו דברים מעצבנים, זה אינו ספר מושלם, ו(come on, הייתם רציניים?) לא משתווה ל"חלף עם הרוח".

וואו ענק! אילו ראיתי את הספר סתם כך בספרייה הציבורית, לא הייתי אפילו חושבת להרים אותו. גודלו הקטן וכריכתו המיושנת והמשעממת אינם מושכים במיוחד, והכיתוב "חתן פרס נובל 1978" היה אולי מגרה את סקרנותי לרגע, אבל רק לרגע - כי מיד הייתי אומרת לעצמי שהספר מן הסתם כתוב בשפה משמימה שאבד עליה הכלח. אז כמה טוב ששמעתי על הספר הזה! ולא פעם אחת, ולא פעמיים ולא שלוש. שמעתי עליו כל כך הרבה, שכבר הייתי מוכרחה לקרוא אותו. אז הלכתי לספרייה ושלפתי את העותק הזה והבטתי עליו מעט בספקנות, אך לקחתי אותו. השורה התחתונה: קראתי אותו בשקיקה, והוא ניתר לטופ 5 של ספריי האהובים ביותר. ספר מדהים. אין ספר מושלם, אבל הוא כל כך קרוב לזה.