“כשחזרתי לסימניה לפני כמה חודשים, לא חשבתי הלאה. רק רציתי לפרוק את מחשבותי על ספר אחד שכל כך אהבתי, בער לי להוציא החוצה את מה שהוא עשה לי.
לא חשבתי על כך שארצה להישאר פה, שאכיר דרך ביקורות מקסימות המון ספרים וסופרים שמעולם לא שמעתי עליהם. תמיד אהבתי לקרוא, (איזה משפט נדוש!) אבל בשנים האחרונות האהבה הזו נדחקה אל השוליים, פעם ספר פה, פעם ספר שם. ובזכות הקורונה (איזה משפט הזוי!) ובזכות סימניה, הספרים חזרו להיות משמעותיים בשבילי.
בעקבות סקירה יפהפיה של המשתמשת אנה התודעתי אל "ירוק עד". הכל בו הקסים אותי- השם שלו, הכריכה הישנה, המסתוריות שבו.
לקח לי לא מעט זמן לקרוא אותו. קצב הקריאה שלי איטי למדי, ולמען האמת - קצת התעכבתי לסיימו בכונה. כי הוא כל כך יפה.
זהו סיפורה של אנה, (לא כותבת הסקירה, אלא גיבורת הספר;) נערה יהודיה המהגרת בגפה מפולין המיושנת והחשוכה אל אמריקה- ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות וכו' וכו' וכו'... נשמע מרגש ומסעיר, לא?
הספר מחולק לכמה חלקים. שמו של החלק הראשון הוא: "דרכים מעונות". כשמו כן הוא. פילוס דרך אישית עם המון כאב, אך עם המון עוצמה.
הספר פורש בפנינו את כל סיפור חייה של אנה- על כאביו המייסרים ורגעי השמחה המעטים אך המשמעותיים. אנה היא גיבורה נפלאה, כי היא כל כך אנושית. גם כשהתנגדתי למעשים שעשתה.
זה ספר על משפחה. על אמונה. או על אי-אמונה? על שאיפות גדולות, על התרסקויות מטלטלות. רגשות אשם ויסורי מצפון. "ירוק עד" כולל בתוכו כל כך הרבה מן החיים עצמם, הוא כל כך כן ואמיתי.
גם המבט שלו על אהבה מרתק. מה הוא מעשה אהבה אמיתי? איך אנחנו שומרים על האהובים עלינו?
ותמיהה שאנה (כותבת הסקירה) העלתה ואני גם תוהה עליה- איך זה שהספר לא מוכר כאן בישראל? הוא מדבר עלינו! על היהודים, על האנטישמיות, על השואה, וגם על מדינת ישראל. מעבר לסיפור של אנה ומשפחתה, הוא העלה בי תהיות בנושאים שעוד רלונטיים לימינו- זרמים ביהדות, אנטישמיות שעוד בהחלט קימת, נישואי תערובת.
מה שכן, על אף שהוא קשור בעם היהודי, נושבת ממנו רוח אמריקאית מאוד. גם כשהוזכרה ימת הגליל, הלא היא הכנרת, הלא היא 20 דקות מהבית, הרגשתי זרות,
כאילו אני משקיפה מעיניהם של תיירים.
ובכל זאת, תמוה בעיני שספר כזה לא זוכה להכרה רחבה יותר בישראל.
הסופרת בלווה פליין אכן מיטיבה להבין לנפש האדם מלאת הנפתולים והמכאובים, הרצונות והחיפושים.
זה ספר נפלא. ולמרות שהוא עצוב מאוד מאוד מאוד, ולמרות שבכיתי כמה פעמים במהלכו, אני שמחה שקראתי אותו.
אז תודה לאנה שהכירה לנו אותו! לא נראה לי שחידשתי הרבה על הספר, אבל רציתי לכתוב את הרגשותיי בעקבותיו.
ותודה גם לכל אלה שכותבים על ספרים שלא קראתי ובכך מאריכים את רשימת הקריאה שלי, שכנראה לחלק נכבד ממנה לא אגיע לעולם.”
