"האגדה מספרת על ציפור המזמרת רק פעם אחת בחייה. בקול ערב יותר מכל יצור אחר על פני האדמה. מן הרגע שהיא נוטשת את קנה היא מחפשת עץ עוזרד ואינה נחה עד שהיא מוצאת כזה. ואז, כשהיא מזמרת בין הענפים האכזריים, היא משפדת את עצמה על הקוץ הארוך והחד ביותר, וכשהיא גוססת היא מתעלה על יסוריה ומיטיבה לשיר מן העפרוני והזמיר. שיר עילאי שמחירו הוא עצם הקיום. אבל עולם ומלואו נעצר כדי להאזין ואלוהים במכון שבתו מחייך, משום שהמיטב מושג במחיר הכאב העז ביותר... או שכך מספרת האגדה."

נזכרתי בספר הזה לאור הסקירה שכתבתי על הספר "שבריר" מאת סטיב טולץ, כי כתבתי שם שאני לא ממש מכירה ספרות אוסטרלית, וגם אם כן אני לא בטוחה שאדע לבדל אותה מספרות של ארצות אחרות שהן דוברות אנגלית. בתגובות גלית הזכירה את הספר הזה, שאותו קראתי לפני כשלושים שנה אבל לא ממש זכרתי במה הוא עוסק, כי כנראה לא הותיר עלי רושם רב ביותר. והנה בצירוף מקרים הגיוני למדי נתקלתי בו בספריית הרחוב שליד הבית שלי ולקחתי כדי לקרוא ולהיזכר. למה צירוף המקרים הגיוני? כי זה ספר ותיק ונפוץ מאוד, ואם לא היינו מדברים עליו בכלל לא הייתי שמה לב שהוא נמצא במקום כלשהו. כמה הספר הזה מהווה ספרות אוסטרלית? תארו לעצמכם אדם ישראלי, מתכנת או משהו כזה, שמתגורר שנים רבות בצרפת, שכותב ספר שמתחיל במצרים ומסתיים בארצות הברית אבל בין לבין מתאר חיים בישראל. האם היינו קוראים לזה ספרות ישראלית? יכול להיות שכן, אבל לא בטוח. קולין מקאלוג היא אוסטרלית שמתגוררת בארצות הברית, הספר מתחיל בניו-זילנד ומסתיים באירופה, אז תחשבו בעצמכם.

השנה היא 1915, פאדי ופי קלירי, זוג מהגרים מאירלנד,בעלי משפחה גדולה ובה הרבה בנים ובת אחת ושמה מגי. הם מתקיימים די בדוחק מגידול כבשים בחווה בניו-זילנד. עד שמתהפך עליהם המזל הטוב. אחותו של פאדי שמתגוררת באוסטרליה והיא בעלת נכסים רבים מזמינה אותו לבוא אליה. לא על תקן אח שלה, ובלי הבטחה ישירה להיות יורש, אלא בתפקיד של נוקד שמתגורר בבית קטן לצד האחוזה והוא ומשפחתו נעלמים מהעין ככל היותר. המשפחה כולה עוברת וצריכה להתרגל לאקלים שונה ולנתוני עבודה שונים, אבל בסך הכל הם די מרוצים ושמחים בחלקם. כאן גם נכנס לחייהם הכומר המקומי האב ראלף דה בריקאסאר שגם עושק אותם וגם הופך להיות על אפו ועל חמתו חלק מהמשפחה. רוב הסיפור עוסק במגי, וזאת על אף שיש בספר שבעה חלקים שונים וכל חלק מוקדש לכאורה לדמות אחרת מהמשפחה ולתקופה אחרת החל בשנת 1915 ועד לסיום הספר בשנת 1969 עם ילדיה של מגי דיין וג'סטין שבגרו ובחרו בחייהם. במשך כל הספר הקוראים מקבלים מידע על גודלה של אוסטרליה, האקלים שלה, תנאי החקלאות, אורח החיים בחלקים הנידחים והמרוחקים וכך הלאה. במובן הזה, אפשר לומר שהוא ספר אוסטרלי, אם לא היתה תחושה מלאכותית הכרוכה בהסברים הרבים הנלווים ובעליל מיועדים לקהל שאיננו אוסטרלי. ספרות ישראלית לא מסבירה לקורא שזו ארץ חמה, שיש בה הרבה מהגרים וניצולי שואה וסכסוך טריטוריאלי בין מאה שנה שמתלקח למלחמה כל עשור. זה פשוט מה שקורה בספרות ישראלים גם בלי להסביר. באופן דומה, היות וקולים מקאלוג מקפידה להסביר כמה רגילים או לא רגילים לאבק ולגשם, מראה שהיא כותבת לקהל שנמצא באקלים אחר.

האם דמויות הספר פוצעות את עצמן במודע ואז נותרות חסרות אונים אל מול הפצע והסוף שבא איתו ורק ממשיכות לזמר? אולי זה נראה ככה, אבל לא מובהק מספיק. הם שמחים בחלקם, זה נכון, אבל גם פועלים ועובדים כדי להתוות במו ידיהם את גורלם ולשנות טעויות שעשו כדי לחיות את חייהם. לכן שם הספר ומה שאמור להיות המוטיב המוביל בו מופיע רק פעמיים - בהתחלה ובסוף. בכל שאר הזמן אם היה נבחר שם אחר לא היינו חושבים בכלל על הציפורים ועל המקום שבו הן בוחרות למות.

יכול להיות שבפעם הראשונה שקראתי עשיתי את זה מהר, הפעם בסבב ב' של הקריאה לקח לי לא מעט זמן לסייפ את הספר, כל פעם קצת במקביל לקריאה של בערך עשרה ספרים אחרים שאותם הספקתי להתחיל ולסיים. זה לא ספר של קריאה בנשימה עצורה והוא די כבד ולא תמיד מעניין. ההיקף שלו, 529 עמודים מתאים למסגרת של סאגה, אבל כמו שאמרתי בנוגע לשם ולמוטיב החוזר, גם סאגה לא בדיוק מתאימה כאן משום שהספר עוסק בעיקר במגי קלירי, בראלף דה בריקאסר ובדמויות שקשורות אליהם. שאר העלילה המעניינת כמו עברה של פי, חיה של מרי קארסון אחותו של פאדי, קורותיו של פרנק שהסתבך בקטטה אלימה ונאסר, מופיעים רק בצורה חלקית ומקוטעת, וזה ממש חבל. עמוד שבו נכתבים פרטים ביוגרפיים על המחברת נמצא בעמוד 500, ואני שואלת את עצמי אם הוא נשתל שם בטעות של ההוצאה או כי הספר היה אמור להסתיים בסיום החלק השישי, שבעיני היה יכול להתאים יותר למוטיב הקתולי של הציפור ההורגת את עצמה לטובת העולם.

ספר טוב פלוס
סגנון כתיבה יפה ופיוטי מאוד למרות שלפעמים קצת מתיש בתיאורים ארוכים ומפורטים הכוללים שמות פרחים ועצים שלא אומרים לי כלום, אבל כתוב יפה.
העלילה האפית נפרשת כמעט על כל המאה העשרים ומכסה שלושה דורות.
הספר כתוב ע"י אישה (כן גם אני התבלבלתי בהתחלה, קולין היא אישה) וניכרת בו בברור רמת תסכול ממעמדה הנמוך של האישה בחברה, אבל לא נטייה פמיניסטית קיצונית.
לא הייתי אומר שזהו ספר שאי אפשר להפסיק לקרוא. אבל הוא גם לא מרדים או משעמם.
הסיפור ראלי ודי מתאכזר בגיבוריו. בשלב מסוים, בערך בשני שלי הספר, חשבתי שהוא היה צריך להסתיים שם, אבל לסופרת היה עדיין עוד חשבון לסגור עם כמה מהגיבורים. זה לקח הרבה דפים שהכילו חומר די מיגע לעתים. זאת הסיבה שכתבתי טוב פלוס ואני נותן ציון 4 ולא חמש. אבל הזמנים השתנו ואנחנו בעידן המהיר, סיפורים ארוכים קצת מייגעים אותנו.

וואו, איזה ספר! כשהייתי בתיכון החלטתי לקרוא אותו ומאז אני קוראת אותו כל כמה שנים והוא מדהים אותי מחדש. הוא הפך להיות ה"תנ"ך" שלי! כל כך מרגש ועמוק. זהירות! לא לבעלי לב חלש! הספר מקסים בכתיבתו, הדמויות מרתקות ומגוונות. הרומן שבספר הוא אחד העצובים והמורכבים. ובכיתי הרבה בספר ויש על מה. הדמיון שלי היה עם דמויות הספר וזה מה שמקסים - כל הכתיבה והעובדה שהיא סוחפת אותך פנימה.