קראתי. איך כשיצא לאור, לאחר התרשמות מ"סמטת השקדיות בעומריג'אן" בשדה התעופה לפני טיסה,ראיתי ספר חדש וקניתי, עוד לא דיברו כלל על הספר. לא שמעתי עליו כלל. ועם כל הכבוד ממש הכרחתי את עצמי לסיימו. סגנון הכתיבה ממש שטוח. תיאורי היחסים בספריו של הרולד רובינס טובים יותר. כבר כתבו ספרים יפיפים על יחסים מעורבים "המאהב " "חצוצרה בוואדי" . לי זה היה כמו סיפור של ילד שרוצה לעצבן וכל פעם שאתה מתעלם הוא דוחף לך אצבע. כשעלה הדיון על הספר, לא הבנתי כלל על מה הדיון. טוב אז דיברו ומכרו,והכריחו. ואז הזמן, המבחן האמיתי. גדר חיה מפלסטיק !! ואיתך הסליחה

אחד הספרים היחידים שקראתי פעמיים. פעם בבחרותי לפני כ40 שנה ופעם בבגרותי . לפני כ10 שנים. אהבתי הכל. לגבי הסיום הקשה. הוא כל כך אמיתי, כך זה רוב החיים לרוב האנשים . הזעם המצטבר לא מתלקח הוא הופך להשלמה , חוסר אונים, נקבר עמוק. כמו מת.

שמי הוא אדום ספר נפלא כמו גם ספר זכרונותיו שנקרא איסטנבול.

היה אפשר לקצר קצת, יש לו נטיה לחזור על אותו דבר שוב ושוב. זה מתיש.

פאמוק מספר על כל פיסה לא חשובה של אירוע לא חשוב ואינו בורר עיקר מטפל.

חמור חמוד להפליא. ולא אני לא הולכת לקרוא את הספר הזה בגלל המשפט הנפלא הזה אלא בגלל שאורהן הוא טרחן לא רגיל ולמסקנה הזאת הגעתי לאחר שקראתי את ספרו "שמי הוא אדום" והשתעממתי קשות. אין טעם לקרוא ספרים שלו. כולם נכתבו על ידי אותו סופר חפרן. למה לטרוח ?