בחור בעבודה, תפס אותי אתמול בסוף היום לשיחה אישית, כזאת שלא הייתי מוכן לה. יש לו, לבחור, עניים כחולות וגדולות, שתמיד נראה שהן רטובות משהו מדמעות, אבל בימים האחרונים הוא נראה לי באמת שפוף, חשבתי לעצמי אולי באמת אלה דמעות ? ששאלתי לשלומו. השעה הייתה קרוב לשש בערב לכן המסדרונות היו ריקים, מה שנתן לנו פרטיות מאפשרת. השיחה התחילה באופן מהוסס, כמו ששיחה בין 2 גברים שלא ממש קרובים האחד לשני, בלי שני חצאי בירה בניהם נוטים לנהל. הוא שאל איך יודעים אם באמת אוהבים? אם אוהבים מספיק? על כמה מעצמו עליו לוותר כדי "לעבוד על מערכת היחסים"? את האמת אני לא ממש כשיר לשיחות כאלה, גם כי העצות שלי מסוכנות וגם כי תמיד אני חושב שבתחום הזה אני כזה בר מזל, ואולי לא כולם צפויים לכזה מזל. עשיתי כמיטב יכולתי, אבל אולי היה עלי לתת לו לקרוא את הספר של מישל וולבק שזה עתה סיימתי.
לגבי הספר, חני ובעלי רגשות לבוטות מינית ונפש עדינה, זה לא הספר של וולבק שהייתי רץ לקרוא (לשם כך יש את המפה והטריטוריה).
הספר על דמות אפורה, שדי ויתרה, על מציאת אהבה, זוגיות, הוא גם ויתר על למצוא עניין בעבודה, להתרועע עם אנשים, פקיד ממשלתי חרמן בן 40, שמוצא פורקן אצל יצאניות למינהן.
נסיבות מביאות את הפקיד שלנו לתאילנד, עטורת תיירות המין, משם הוא חוזר אדם אחר לגמרי.
הספר עוסק בתיירות המין, בניוון בו לוקה אירופה, בכלכלת החליפין בין העולם המערבי לעולם השלישי, זוגיות, קיצוניות איסלמית, ועוד.
אבל לדעתי הספר הזה בעיקר עוסק באהבה. כוחה המבריא והמרומם של האהבה. הרצון והיכולת להעניק אהבה ללא תנאים.
מישל וולבק עושה זאת בשפתו המחוספסת המטלטלת והבוטה, הוא אומר מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה בלי להתחשב בקורא המעודן. הדמויות שלו מורכבות מסקרנות ומתפתחות לאורך העלילה.
אחלה ספר לא מתאים לכל אחד, הגבלת גיל ורגישות.
