תחילה תיקון קטן - התרגום הזה אותו קראתי (של יאיר בורלא) יצא לאור בשנת תשל״א - 1971 (בהוצאת ״עדי״). יתכן שיצא עוד תרגום אחר של אותו מתרגם גם ב 1976 (בהוצאת ״כתר״).
רבות כבר נכתב על הספר הזה, שיצא לאור במקור בשנת 1889, אך שיניי הזמן כמעט לא פגעו באיכותו. המחבר ניסה לכתוב מדריך תיירות לשייט בנהר, אך עם הכתיבה נכנס עוד ועוד מההומור הבריטי אל תוך התוכן, עד שעיקרו של הספר הן אוסף האנקדוטות והחוויות שעברו עליו ועל חבריו, המוצגות בצורה היתולית. מרבית החוויות מספרות על מה שקרה להם כאשר התכנון המקורי לא התבצע כמו שקיוו לו.
אני (בן 67) אהבתי במיוחד בתרגום הזה את העברית הישנה, כמו בספרים שקראתי בילדותי. השפה הישנה משתלבת יפה באווירה של הסיפור, המתרחש בשלהי המאה ה - 19 .

כאשר גיליתי את ספרו זה של צוויג בספריה (הדיגיטלית) מיד נרשמתי ברשימת ההמתנה. אחרי הכל - כל מה שצוויג כתב הוא זהב !!
ההמתנה נמשכה חדשים רבים, עד שהתפנה העותק, ואז עלי לסיים את קריאתו תוך שלושים יום.
התחלתי לקרוא, בהתחלה ישנה הקדמה ארוכה מאת פרופ יעקב גולומב העוסקת באישיותו של צוויג, ומרחיבה הרבה מעבר לספר הזה (למשל על יחסו לציונות).
הספר עצמו דיי ארוך יחסית לתוכנו, אותו ניתן לסכם בעמוד אחד או שניים. יתכן שצוויג רצה לייצר כמות, ואז הוא פותח בתאורים ארוכים ונשגבים, החוזרים על עצמם בצורות מגוונות.
בקריאה הראשונה נתקעתי, אחרי כמה עמודים. אחרי כל כך הרבה מילים נשגבות לא הרגשתי שקלטתי הרבה.
בנסיון הקריאה השני התקדמתי קצת יותר, אך שוב נתקעתי.
רק בפעם השלישית (הדד ליין של השלושים יום מתקרב!) הצלחתי להמשיך ולגמור לקרוא את כל הספר (המשך הספר קצת יותר מעניין, ויורד מהאבסטרקטיות של התחלתו).
הספר מזכיר בחלקו עבודה מחקרית, עם אזכורים של דמויות שונות ומושגים מאותה התקופה (אני התעלמתי מהם, נשגבו ממני).
למדתי מהספר על דמותו של אראסמוס, שוודאי השפיע על ההיסטוריה של הנצרות, במעבר מימי הביניים לרנסאנס, ומהקתוליות לרפורמה של לותר.
רעיונותיו ההומניים והתנגדותו לקנאות של אראסמוס שימשו וודאי מודל לרעיונותיו של צוויג עצמו. צוויג הרגיש צורך עז להנציח את אראסמוס באמצעות ספר זה.
בקיצור - זה לא ספר שמיועד להעביר את הזמן בטיסה, אבל מי שיצליח לצלוח את כולו ילמד קצת על אותה דמות היסטורית.

הספר ״אבא היה מכחיש שואה״ שייך לטעמי לסוג הספרים שאהוב עלי ביותר - לא בדיוק אוטוביוגרפיות, אבל ספרים בהם הסופר מספר סיפורים מנסיון חייו וממורשת אבותיו, ואת התובנות שהגיע אליהן בעקבות נסיונות אלו.
בתחילת הספר מביא יורי סיפורים שסיפר לו אביו, ניצול השואה וצעדת המוות בסופה. וממשיך בסיפורים אישיים וסיפורים אודות קרובים נוספים שניספו או ניצלו מהשואה.
הוא ממשיך ומספר על חזרתו בתשובה (אם כי הביטוי הזה לא מוצא חן בעיניו), וממשיך לשזור סיפורים משפחתיים עם מחשבות על יהדות, מצוות, ואלוהים.
בחלקים היותר מאוחרים בספר קצת פחות נהניתי, אולי משום שמתעמק קצת מידי לטעמי בסיפורי בראשית ודברי רבנים (או ״סוד השם המפורש״).
לקראת הסוף הוא מותח ביקורת על הנצחת השואה (אפילו משווה את זה לפורנוגרפיה ...).
לסיכום - נהנתי לקרוא את הספר, ולמדתי ממנו לא מעט. אני מקווה לחזור ולקרוא בו שנית עוד כמה שנים.

ביוגרפיה מרתקת על תולדות חייו ופעילותו של מאיר עמית, אדם שלא חיפש את אור הזרקורים והקידום העצמי, ולכן שמו פחות מוכר משל אחרים, אך בדרכו השקטה והיסודית תרם רבות בתחומים רבים ומגוונים להתפתחות מדינה ישראל, כולל בצבא כמפקד בכיר, ראש אמ״ן, ראש המוסד, מנכ״ל כור, שר התחבורה והתקשורת, מייסד חברת חלל תקשורת, ועוד ועוד.
המחבר הצליח להעביר את עקרונות פעילותיו של מאיר עמית, והכתיבה קולחת ומרתקת. נקודה מעניינת שלא הכרתי היא כיצד בחר מאיר לעברת את שמו ל״עמית״ - זה שיקף את דרכו לעבוד עם אנשים בתור עמיתים (ולא פקודים, או כפופים, וכו)
.

הכרתי את תמר עילם גינדין מההרצאות המענינות שלה ביו-טיוב, וציפיתי לתוכן דומה בהקשר של מגילת אסתר בספר זה. אכן ישנם בספר הרבה סיפורים היסטוריים, ואנקדוטות, וכמה הסברים מעניינים על מילים ושפה. אבל לטעמי כמחצית הספר עוסק בפלפולים בלשניים של פרסית עתיקה ופרסית אמצעית, ויוונית, ואכדית, וסנסקריט, וכתב יתדות וכו וכו, וגם שפע שמות שוברי שיניים. חלקים אלו יענינו אולי תלמידים של פרסית עתיקה, אבל שעממו הדיוט כמוני שדילג עליהם (חלקים "למתקדמים" אמנם סומנו בספר על ידי קו אנכי לנוחיות המדלגים, אבל גם על חלקים רבים לא מסומנים דילגתי).