אני לא יודעת איך לסווג את הספר הזה או איך לנסח בדיוק את הרגשות שהוא עורר בי. מצד אחד מדובר בספר שכתוב נפלא, לפרקים מקסמים ממש ודי מעניין, מצד אחר הוא אלים כל כך ובודד כל כך ולא נראה לי ספר ילדים בכלל.
ילדים יקבלו מהספר הזה משהו שונה לגמרי ממני,כנראה שהם יראו בו סיפור הרפתקה מרתק על ילד, מפלצות, מלוכה, כיף והרס. אבל אני ראיתי בו סיפור על ילד קטן בודד שלא מוצא לעצמו מקום בעולם ומאמין בקודם להרוס אותו ורק אחר כך לשאול שאלות.
כנראה שאני כבר לא תמימה כמו שהאמנתי פעם, שאני רואה מעבר למילים היפות ומה שזעזע אותי זה איך בחדות הכל הופך מלבבי ונחמד לאלים וקטלני. הקווים כל כך דקים, שכמעט ואי אפשר להבחין בהם.
הספר הזה, שאני באמת חושבת שכדאי לקרוא אותו, כנראה שבסופו של דבר הוא סיפור על ילד והשדים שלו, על ההבנה הכואבת שהם תמיד יהיו שם ובסופו של דבר כל מה שנשאר לנו זה לקבל אותם ולנסות למזער נזקים.
בסופו של דבר זה עוד סיפור על העולם הלא מתפקד שלנו.

ויש מצב שזה רק אני והראש החולני שלי שלקחתי סיפור ילדים רגיל והפכתי אותו למשהו שונה לחלוטין.