כנראה, אבל לא בטוח, אבל רק כנראה, הספר הכי טוב שנכתב אי פעם... לדעתי. למה כנראה? כי פעם ראשונה ואחרונה שקראתי אותו הייתה לפני 6 שנים, אז תחילת כניסתי לעולם הספרים, כך שלא קראתי יותר מדי ספרים בכלל וקלאסיקות בפרט, ולאחר הקריאה ההיא הגדרתי אותו כספר הכי טוב שקראתי. עכשיו, לאחר שקראתי כמה וכמה ספרים ברמה זאת, קצת יותר קשה לטעון את אותה טענה. בכל זאת, עברו כמה שנים ואני כבר לא זוכר את הספר כמו שצריך כדי להשוות אותו לספרים אחרים. ו... אהה... כן, קצת התבגרתי מאז, ואני כבר לא טוען דברים כאלה יותר. מה שכן, אני עדיין טוען שהוא הספר הישראלי הכי טוב. וזה כבר משהו הרבה פחות פומפוזיוני מהטענה הראשונה, מאחר ואני בהחלט לא הראשון ולא האחרון שאומר דבר כזה. בכל מקרה, חלאס עם הבולשיט, ונעבור לעיקר: ספר מדהים, קשה מאוד לקריאה (למי שלא יודע, פסקה אחת מההתחלה עד הסוף, מה שגורם לתחושת מחנק לא קטנה), מטלטל כל כך שיוצאים ממש פצועים אחרי הקריאה, אבל בנוסף גם אחת מחוויות הקריאה המדהימות ביותר שיש. כדאי לבוא עם הרבה סיבולת וסובנלות לספר הזה ולא לוותר לו/עליו אף פעם. שווה מאוד את המאמץ!

הספר הכי טוב ומרשים שקראתי מזה שנים! אמנם לקח לי כחודשיים לקרוא את הספר, אבל הוא השאיר עלי כל כך הרבה רושם וסיימתי אותו כשאני נפעם לגמרי. היה, ועדיין, קשה לי להאמין שיש סופרים שכותבים ככה. יצירת מופת בקנה מידה בינלאומי והיסטורי כאחד. מאגר הדמות המדהים ביותר כנראה שיצא לי לפגוש. הייתי רוצה מאוד לקרוא אותו עוד 10 פעמים אבל זה ספר מאוד קשה לקריאה ומצריך מאמץ רב שמשתלם ביותר בסופו של דבר.

לא יודע למה ואיך, אבל מאז ומתמיד, סוגת הסיפורים הקצרים לא עשתה לי את זה ולא משכה אותי אליה. תמיד העדפתי את הרומנים המלאים (ואין באמירתי זאת לומר שהסיפורים הקצרים הם זניחים לעומת הרומנים). לבלות יותר עם הגיבורים, להתגורר יותר זמן באותו עולם וכו', זה מה שאני מחפש, וזה מה שכן מושך אותי. אבל, מן הסתם, כמו בכל דבר, ישנם היוצאים מן הכלל, שבראשם עומד ריימונד קארבר, ובעיקר קובץ הסיפורים שלו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", שעל אף החסרונות (מבחינתי, מבחינתי) של הסיפור הקצר, דילג מעל כל הציפיות המפקפקות שלי כשאני מגיע לקובץ סיפורים כלשהו. הכתיבה של קארבר היא משהו שלא פגשתי לפני שקראתי מסיפוריו, וזה משהו שטלטל אותי לחלוטין ושינה את השקפת עולמי הספרותית. לא ראיתי דבר כזה קודם לכן, לספר סיפור נטול כל הבעת רגשות ובכל זאת, בסוף כל סיפור, העולם המסופר רועד ומזדעזע מכל הרגשות שבסאב טקסט. וכך גם אני. מרוב עוצמה וטילטול לא יכלתי לקרוא יותר משניים שלושה סיפורים ביום. כל סיפור הוא מתיש, מכאיב, מכמיר לב ודורש מחשבה עמוקה לאחר כל סיפור. וכתוב כל כך יפה, על אף דלילות האמצעים. לא אומר שזה מה ששינה את כל התפיסה שלי לסיפורים קצרים ושמאז זה כל מה שאני קורא, כי זה רחוק מאוד מהאמת, ואני עדיין הרבה פחות נמשך לסוגה הזאת. אבל מאז יש לי יותר כוח רצון להתמודד איתם ולגלות עוד "קארברים" שכאלה.

כשקראתי את הספר לראשונה בגיל 17 קיבלתי כפה והתהפך לי המוח. לא פגשתי ספר כזה לפני כן, ומאז, 6 שנים לאחר מכן, אני עדיין מוקיר אותו ושומר לו פינה חמה במיוחד בשבילו ורק מחכה לזמן שיהיה לי האומץ לקרוא אותו שוב. השילוב של סיפורו האוטוביוגרפי של וונגוט בתור חייל בדרזדן, האלמנטים המד"בים והפילוסופיה של הספר באמת שהעיפו את המוח שלי באותם ימי נעורים שהם קראתי את הספר, למחוזות רחוקים כל כך שהיווה את אחד הטריגרים היותר משמעותיים שגרמו לי להתאהב כל כך בעולם הספרות החל מאותה תקופה. ספר עצום!

אגדה יפהפיה, מפתיעה ומקורית ביותר! מאוד חששתי כשהתחלתי לקרוא את הספר, כי שמעתי עליו שזאת אגדה שנשמעת קצת מיושנת וילדותית, אבל התבדייתי לגמרי, והבנתי שגם ספרי פנטזיה בעלי בסיס קלישאתי יכולים לפרוץ גבולות ולהפוך לסיפור כל כך מדהים. גיימן במיטבו, נראה לי בספרו הטוב ביותר מבחינתי. תענוג

לא אהבתי את הספר. בעיניי ספר לא טוב בעליל, אבל דברים רעים להגיד עליו אין לי. הסופר עושה מצווה בכך שהוא מראה לנו את עולמו של ילד אוטיסט רק שהוא יכל לעשות את זה הרבה יותר טוב. לסופר היה רעיון ענק ואת הידע המתאים בשביל משימה כזו רק שאין לא את היכולות לכתוב את זה טוב מבחינה ספרותית. הדמות של הילד ממש עיצבנה אותי, וזה לא משהו שספר על ילד אוטוסיט אמור לעשות. ממש התאכזבתי. למרות זאת בספר יש כמה קטעים טובים ומאוד מעניינים אבל זה יותר מהבחינה העיונית מאשר הספורית.