הסיפורים של אוקונור מסרבים לתת לנו שורת מחץ שאפשר להמשיך איתה. הם לא נסגרים בנקודה אחת שיוצרת השלמה ברורה. הערכים שציפינו שיינצחו לא מנצחים, התמונה שחשבנו שאנחנו רואים אל הייתה שלמה. סיפורים קצרים אחרים, בעיקר אלו היישראלים, נוהגים להשאיר אותנו עם הרגשת הצדק, אך לא כאן. אין כאן זבנג וגמרנו. אפילו צחוק ללא אמירה מסוג של קסטל בלום אין פה. הסיפורים מציגים לקורא שני נרטיבים שאינם מתיישבים בייחד, הם לא ממש מתנגשים, אך דורשים מאיתנו להכיר בדברים שהיו נסתרים לנו בעלילה. זה באמת מעמיד את הסיפורים כ"מלאים" כמו שהגדיר אותם "קורא כמעט הכל". אני מחבב את הסיפורים שלה מאוד.

מאחר ואני חושב שיהיה לנו די זמן להמשיך ולא להסכים על דברים שונים ומשונים גם בעתיד, לא אכתוב תגובות נוספות. והואיל ונהנתי מהקטע שכתבת אתן אחד גם לך: "בעת בדיקת המצב עמדו קשיים יוצאי-דופן בדרך. כאן עולה בדעתי תופעה מן הפיסיקה המודרנית - עיקרון אי-הוודאות של הייזנברג. זו עוסקת בעניין הבא: המחקרים בתחום מבנה האטום מתעקבים, משום שאנו זקוקים לעדשות רבות עוצמה, כדי לראות את התהליכים המתרחשים בין חלקיקי החומר הקטנים ביותר. האור שבמיקרוסקופים האלו חייב להיות חזק כל כך, עד שהוא מלהיט ומשבש דברים בעולם האטומי, ממש גורם למהפכה. דווקא את הדברים שאנו מעוניינים לראות אנו מעלים באש בעצם העובדה שאנו מתבוננים בהם; וכך אינינו מתבונניים בחיים הרגילים של העולם המיקרוקוסמי, אלא בחיים המעוותים שיצרה ההתבוננות שלנו. בעולם החברתי, כך נדמה, קיימות תופעות דומות." זה היה ברטולט ברכט.

אני אחזור מעט אחורה. אין לי שום וויכוח איתך. הפסקה המקורית אותה כתבתי על האמת והמציאות ניסתה להעביר מסר כזה: להבין על טיב האדם - האם טוב או רע הוא - הוא ניסיון שנועד לכישלון כאשר קוראים ספר. הספר משקף לנו מציאות צרה ושאינה נכונה לגבי העולם האמיתי בו אנו חיים. כן, אנשים מסוגלים לעשות הרבה רע, ומנגד בעת המלחמה ההיא הרחשו כמה דברים חיוביים מאוד. ההתרחשות בספר היא הוויתית כמו שכתבת ולא היסטורית. אותו הפילטר אותו אתה מזכיר בתגובתך האחרונה היא התפיסה הפסיכית שלנו, אפשר להגיד גם מודעות. כתבתי ואכתוב שוב: עוד לא נוצרה דרך לאדם לתפוס את המציאות אלא דרך המציאות שלו: הם הדברם שאתה חש וחושב. סרט, ספר והצגה הם כולם המציאות - הדרך בה חווית אותם הוא הפילטר. אבל זה לא דיון על תפיסה פסיכית, וגם אין בו צורך אמיתי בהתפלפלות אודות האמת והמציאות המעוררת בך סלידה. הדיון הוא מה ניתן להסיק מספרים. צר לי שמהפילוסופיה (והדיון האחרון היה אודות נושאים פילוסופי ברובו) קיבלת חוויה של היפוכים לוגיים שאין בהם להגיד דבר מעניין אחד (את זה אני מוסיף). דיונים פילוסופיים עשויים להיראות כאלו לעתים, אך יש לזכור כי כמספר ההוגים כך מספר הגישות. האם תלמד מספר בדיוני על אירועים שהתרחשו? האם תלמד מאינציקלופדיה על רגשות מעורבים שחבה אחד? האם תלמד כי האדם הוא מפלצת מספר יחיד על השואה? "מספרים אני לומד על כל דבר. על אהבה ועל חיבה, על חברות ועל משפחה, על שיגעון, אימה, פשטות וקסם." הוא מלל שלא מובן לי על אף שהוא כתוב יפה.

אלון, להגיד כי מאחורי כל יצירה מסתתרת אג'נדה היא באמת מסורבלת (אלו גם לא דברי, אלא דבריו של ג'ורג' אורוול). אני חושב שזו דרך יפה להביע את ההבנה הפשוטה שמאחורי כל יצירה מסתתר אדם. לעתים יש לו ממש אמירה פוליטית ביצירה (ניקח למשל את גרניקה של פיקאסו או מילכוד 22 בהקשר הספרותי) ולעתים מספיק שהמציאות עוברת את מסננת האדם בזמן שהיא מתהווה ליצירה. בשתי הדרכים לא תוכל המציאות להישקף דרך היצירה, בראשונה כי בכלל לא הייתה כוונה כזו ובשנייה כי לא ניתן לחקות את המציאות באופן מלא. אין בכל זה אמירה של טוב ורע. נכון וכדאי, כמו שאמרת, לקבל את היצירה וללמוד ממנה. פרסומות יכולות להיות גודמה טובה כאן: הן דרך מעולה ללמוד מהן על דברים שאינם מוכרים לנו (אחרי הכל זוהי מטרתן) אך הן בהחלט לא משקפות את המציאות, מעמדן היצירתי, לפחות של רובן מוטל בספק, אך אין זה משנה. המציאות היא לא טורה, היא פשוט היא. ישנם דברים שקיימים ויש כאלו שלא, המציאות היא קיום הדברים הקיימים ואי קיום הדברים הלא קיימים. לא כל הספרות משנה את הקיים או את הלא קיים שבמצאיות, אך כולה אינה יכולה למסור את המציאות כפי שהיא. השורה התחתונה היא שהמציאות הספרותית, בטח בספרים המנסים להעביר מסר חריף, צריכה להקרא באופן זהיר. הזקן והים, אותו ראיתי כי קראת לפני כך וכך זמן, הוא ספר עם אמירה מאוד חריפה מאחוריו (אותה היה אורוול מכנה פוליטית או בעלת אג'נדה), אך לא היייתי ממהר להסיק ממנו לגבי נפש האדם כפי שהוא דורש ללא חשיבה עמוקה והסתקלות רחבה.

כמה דברים שעלו פה בדיון עושים לי קצת דיגי: 1. אמת ומציאות בספרות יפה: לא קיימות, וכנראה שגם לא יופיעו במסגרת הזו בעתיד. למעשה, הספרות היפה גם מעולם לא ניסתה להמחיש את האמת. סופר יכול לתת תיאור ריאליסטי מאוד, אך זה תמי יהיה בגדר אמצעי ספרותי לקידום העלילה או העברת מסר. יותר מכך, גם הכתיבה התיעודית אין בה "מציאות" ואין להתייחס אליה כך. הספרות התיעודית (ספרי היסטוריה וביוגרפיות למשל) אמנם נותנים תיאור מדויק עד כמה שאפשר של המציאות, אך לעולם יהיו רחוקים ממנה. אורוול הסביר זאת יפה כשכתב כי אין ספרות שהיא לא פוליטית. גם מאחורי הספרות התיעודית ממש יש סופר שכתיבתו נבעה מתוך הכרתו ומחשבתו. כתיבה כזו לא נובעת מתוך רעיון מסויים ומשקפת אותו וכן כתיבה הנובעת מתוך אדם לעולם לא תוכל לכלל ת כל "האמת" ממש, אלא רק האמת כמו שאדם מצליח לתפוס ולהביע (גם אם לגבי תחום מצומצם מאוד). הספר הזה, אם כך, אולי מכיל תיאורים ריאליסטיים מחרידים למדי, אך לא הייתי מסיק ממנו ולו דבר אחד לגבי המציאות. והרי פשוט להבין כי סופר המשתמש בתיאורים מחרידים, מטרתו היא העברת מסר מחריד. 2. חוק ומוסר: אין להם כלום ביחד. חוק הוא כלי שהמציא האדם או אלוהים, זה לא משנה את הדיון כלל) לצורך ייצירת סדר חברתי. החוק חל על קבוצות, לפעמים תוך טיעון כי מאחוריו עומד צדק מוסרי כזה או אחר. עם זאת, ראינו בהיסרטוריה אימפריות שונות שהכילו חוקים שונים מתוך זיקה למוסר זהה. לא רק זה, אלא שבאותן אימפריות השתנו מרכיבי החוק, מבלי שהשתנו מרכיבי המוסר. הדבר, כמובן, תקף גם לקבוצות קטנות בהרבה. למוסר יש מספר תפיסות. אחת מהן היא כי קיים מוסר אידאי אבסולוטי (לפעמים מקורו הוא באל ולפעמים לא) והוא מוסר "המוכתב מלמעלה". תפיסה אחרת גורסת כי המוסר הוא ייצר אינדבדואלי. במסגרת כזאת הגדרת "טוב" ו-"רע" אינם ניתנים להגדרה ממשית, שהרי הטוב והרע קיימים בתוך כל אחד מאיתנו. בכל מקרה, בין אם המוסר הוא אינדבדואלי ובין אם הוא אבסולוטי, אין זה משנה דבר בשאלה מהו החיבור בין חוק ובין מוסר. החוק לחוד, המוסר לחוד, והעמים - אין להם קשר לאף אחד מאלה. החוק לא קיים באנשים והם לא מקבלים אותו - הוא קיים כי כתבו אותו והם יכולים להישמע לו או לא. פרשנים מחוקקים חוקים, לא מסבירים מוסר (על אף שהם עשויים לטעון כי צריך לעשות כך-וכך כי זה מוסרי). 3. דת יהודית: חוקי התורה אינם היהדות כשם שהתורה עצמה היא אינה היהדות. התושבע"פ היא זו שמכירה בחשיבות ספרי התורה ונותנת לנו כיהודים את משמעותם. היהדות היא-היא קיום מצוות כפי שכתוב ממש בתושבע"פ. לכן, התושבע"פ אינה הרחבה או פירוש, אלא היא היהדות עצמה (לדיון מיהו יהודי אין להוסיף כאן דבר חדש. התושבע"פ היא זו שקובעת כי יהודי הוא בן של יהודיה, כך תופסים לגבי עצמם דתיים או לא דתיים). התורה ממש לא מקיפה את כל תחומי החיים. היא חמישה ספרים שיש בהם סיפרים וחוקים. באותו נושא כדאי לקרוא: http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=18 או את ספרו של ליבוביץ' שאם זכרוני אינו מטעני נקרא "רציתי לשאול פרופ' ליבוביץ'" לקריאה פשוטה יותר.