ספרים שזוכים בפרס ספיר הם עניין מתעתע. לפעמים נדמה שהזכייה היא ניסיון אחרון של הברנז'ה לסמן איכות דווקא כשהיא לא מתקשרת עם הקהל, ופעמים אחרות הפרס מתגלגל לתוך שערורייה פוליטית מהז'אנר המוכר היטב שאין לה כלום עם ספרות וקריאה. אבל הנה ספר שזכייתו בפרס מוצדקת בהחלט (אם כי לא קראתי את האחרים) וגם היה יכול לעורר סקנדל קטן בימי בחירות טרופים אלו, אם מישהו ממחוללי הסערות היה קורא ספרים מפעם לפעם.

מעשה באנדרו כהן, חוקר תרבות נערץ ומצליח, פופולרי בקהל ובאקדמיה, יפה תואר ומוכשר בבישול, עם אישה יפה, גרושה ידידותית ובית יפהפה בעיר הנחשקת בעולם ניו יורק. במשך כמה עשרות עמודים המחבר מהלל את כהן עוד ועוד, מוצא שטחים נוספים בחייו שיש להתפעל מהם ולקנא בהם, ויוצר מתח הולך ומתגבר אצל הקוראת שתוהה למה התכנסנו בעצם. כמו שמלמדת הכריכה האחורית, העילה היא אותם "חזיונות מיסטיים" שנגלים לאנדרו גיבורנו ברגעים בלתי צפויים, הבזקים מתעתעים של עולם רחוק ובלתי ידוע שהוא מתעקש לזהותו עם משהו "טורקי, אולי איראני?" שצפה בו לאחרונה, למרות שמקורו דווקא ב"סדר העבודה" החידתי של יום כיפור. בלי שאנדרו יבין למה ואיך ובלי שיהיה מודע לגמרי למה שקורה לו, עולמו מתחיל להתפורר ולהתפרק מסביבו צעד אחרי צעד, והוא מאבד את האחיזה בכל מה שנראה יציב ומושלם רק לפני רגע. או שאולי לא העולם מתפרק אלא אנדרו עצמו, הצומת המחבר בין עילית האקדמיה הניו יורקית לצליית אנטריקוט ובין תפילות קונסרבטיביות לזמרות אופרה אסייתיות. לאורך עמודים עמוסים בתיאורים מרהיבים ובארמזי פסוקים ומדרשים מתקדמים, אנדרו מתחבט בשאלות של ילדות והורות, אמת ושקר, שפיות ושיגעון. כמו מקצועו המשונה, המתיימר לחשוף את הזרמיים התת-קרקעיים של התרבות סביבו, הוא נאלץ לתהות מה מכל מה שהוא מכיל הוא פרי יצירתו ומה נטוע בעבר אחר לגמרי; וכשהוא מתחיל לדרוך באוויר הוא נופל לאורך עשרות עמודים מופלאים המלווים אותו בקריסה אל יסודו הנפשי והזהותי שנמצא במקום אחר לחלוטין.

אמרתי תיאורים מרהיבים ואמרתי ארמזי פסוקים, וכל זאת לא גורע משטף הקריאה אלא להפך, ועל אף יומרנות פה ושם (שם התואר המוזר "כספיתי" חוזר לא פחות משלוש פעמים) הרי שהספר באמת כתוב נפלא, בשפה ובמבנה. כך למשל על אף שהספר עמוס בפתיחות סמסטרים וימי לימודים, הרי שהסופר נמנע כמעט לגמרי מלהכניס אותנו אל תוך כיתת הלימוד. ומי שפותח את הספר בציון תאריך באלול תש"ס, סמפטבר 2000, ושומר על עדכון התאריכים הכפול לכל האורך, חזקה עליו שהוא רומז לנו על ההתפתחויות כמו שהוא מחזיק אותנו על הקצה המתוח לדעת איפה נהיה כש. וכדי לא לעשות ספוילרים, הפתרון שהוא מציע משתלב היטב עם רוח הספר בלי להיכנע לפתרון הפופולרי הקל.

זה ספר מרתק ורב משמעות מכל כך הרבה בחינות של זהות, זיכרון, היסטוריה פרטית והיסטוריה לאומית. הוא מנגיד בחכמה בין הוויה אמריקאית תלושת שורשים להוויה יהודית תלושת אדמה ובין מי שמחפשים אבות למי שרוצים לברוח מהם. ברוח מייקל שייבון אהובי והסדרה המופלאה "מד מן" יש כאן ספר שלא פלא שאהבתי מאוד ושאין ספק שקריאות נוספות יגלו בו עוד לא מעט.

***

[תוספת מאוחרת, לאחר מחשבה נוספת ולקראת העונה האחרונה של מד מן, על הדמיון בין הסדרה לספר]

כמו גם אנדרו כהן, גם דון דרייפר הוא גבר כריזמטי וכוכב בתחומו, שגר בדירה ניו יורקית יפהפיה עם אשתו הצעירה ומתחזק קשר תקין עם גרושתו, יחסים טובים לכאורה עם בתו הבכורה ובכלל חיים אופנתיים ומעוררי קנאה. כמו דון דרייפר, גם אנדרו כהן מתפרנס (ובשפע) בזכות יכולתו המופלאה להבין ולהשתמש בערכי התרבות שסביבו, תרבותו-שלו כביכול, אלא שגם לדון וגם לאנדרו יש עבר מודחק שמתפרץ וממוטט את אשליית השליטה שלו בחייו הקיימים. דון דרייפר הוא לא יהודי, אבל יוצרו דווקא כן והוא מרבה לדבר על הקשר בין היהודי חסר הבית לדון התלוש והמחופש, והוביל את דון לתקן את חייו לא בבריחה כי אם דרך הודאה כנה בעברו ויצירת הקשרים בינו לבין ההווה. "הבית אשר נחרב" מסתיים בנקודה מוקדמת יותר במסע האישי הזה מאשר זו שהסדרה הגיעה עליה, ועוסקת בבית מיתולוגי ורחוק בהרבה מבית ילדותו של דון, אבל כמו שלימדה אותנו רייצ'ל מנקן (היהודייה) בעונה הראשונה, ציוֹן היא מושא געגועים מופשט לא פחות מאשר מקום ממשי. ואם אנדרו מסיים את הספר באבל על המקדש החרב, מה הולם יותר מדון דומע למשמע שירת "על נהרות בבל" בבר ניו יורקי אפלולי ב-1960.

https://vimeo.com/29164651
כדאי מאוד לצפות, זה אחד הרגעים הכי מרגשים שיצא לי לצפות בהם בטלוויזיה.

****




אנדרו כהן הוא גבר אלגנטי, מתוחכם, פרופסור מעוטר מן-המניין באוניברסיטה ניו-יורקית, מומחה עולמי לתרבות השוואתית, מצליח, עשיר, משכיל, יהודי-אבל-לא-מאמין, מעולה עם נשים, בשלן בחסד, אמן בנשמתו, גרוש-אבל-שומר-על-קשר-טוב-עם-גרושתו, מבין ביין, יציב, בשיא חייו, בעל יכולות אינטלקטואליות מבריקות, כותב ומפרסם בכתבי-העת הנחשבים ביותר, יפה תואר ונחשק בקרב כל רואהו, אב מסור לבנותיו, מרוחק אבל בעל פנימיות עשירה ומגוונת, מתגורר בדירה יפהפיה ומעוצבת בניו יורק, מסודר כלכלית, תורם קבוע ל"בצלם" ואוהב את ישראל אבל מרחוק, בן זוג לבחורה צעירה ממנו בשלושים שנה אבל יפה, חכמה ומתוחכמת, אוהב לקום מאוחר בימי ראשון ולשתות קפה משובח ומיץ תפוזים, מעריך את הפרטיות שלו ולכן מקשיב היטב להודעות במשיבון לפני שהוא מחליט, בנחישות ואלגנטיות את מי לסנן ולמי לחזור מאוחר יותר, שומר על כושר...

רגע, נמאס לכם? להפסיק? כל הטוב הזה מוגזם? יותר מדי אנדרו אנדרו כהן כהן כהן? אבל מה קורה בספר ולמה לקרוא אותו? למה הוא זכה בפרס ספיר? זה ספר טוב? יש עלילה? מה לעזאזל? אז אם לכם נמאס, מה יגידו אזובי הקיר?

אני לא משוכנע שיש לי את התשובות. קראתי משהו כמו מאתיים עמודים, ואני חייב לומר שיש בספר הזה משהו מבלבל. כאמור, המון המון אנדרו כהן, קם, מתלבש, מצחצח שיניים, שותה יין משובח עם ניחוח מרוחק של שרף אורנים ולשלשת איילים, אלגנטי עד בלי די, מבשל אומצת בקר אורגני על מרחשת הנחושת, יוצא לבר מצווה מפוארת, ידה ידה ידה. בראש כל פרק, מפורטים ברב-רושם התאריך הלועזי והעברי, מה שאמור להעניק לקורא איזה שעון פנימי, ולהכין אותו לאיזשהו מאורע מכונן, או לתת לו תחושה שדווקא לתת-הפרק הזה שבו אנדרו פי. כהן מתעורר כי היה לו חלום רע וצרבת יש איזשהו תפקיד נסתר בהמשך שבו יתברר לנו שכל האירועים הבנאליים האלה היו בעצם אקדחים שמונחים על השולחן במערכה הראשונה, כאלה שיירו בשלישית, ואולי אפילו בשניה. אלא שעוברת מערכה אחת, ואז שתיים, ואז שלוש, ואז ארבע, ומדי פעם יש איזשהו משהו שמתרה בקורא שהנה הנה תבוא כאן התפרקות, או התפתחות משמעותית, אבל היא לא הגיעה. לא בימי חיי. לא במאתיים העמודים האלה. האקדחים מונחים ומונחים, אבל אף אחד מהם לא ממש יורה. זה מזכיר לי מישהי שאומרת לבעלה שהיא מכינה לו הפתעה בחדר השינה, ושייכנס רק כשהיא תקרא לו, אבל נשארת בפנים חמש שעות, מכינה ומכינה ומכינה, עדיין לא, עדיין לא... . מרוב איפוק ומשחק מקדים קיבלת קורא מפורק, מפוהק, שאולי מתרשם משפתך העשירה, שלא-לומר מרהיבה, אבל אין לו כבר כוח להיכנס לחדר השינה ולהמשיך להתפעל מהדבר האמיתי שאולי יבוא ואולי לא.