לאחרונה אם היו מציגים את הרגשות שלי בגרף קו הסטטוס יהיה ישר ללא עליות ומורדות. אבל הספר הזה גרם לקו לעלות ולהתפתל ובעיקר גרם לי להרגיש את המילה חיים.
דווקא בתוך הסערות והצרות הסופרת כותבת בחיות וחיוניות אופטימית שכלכך נדירה בעולם הזה עד שלפעמים נראה לי שזו מתנה מולדת. כל פרק הוא בצבע וגוון אחר הספר הזה הוא כמו פלטה של צייר , חיה מלאה צבעים רגשות והשראה. הדמויות כלכך מציאותיות , טיבו לא שרירי וחתיך עולמי, אלזה לא בלונדינית עם גוף של מיס יוניברס.
הם בסך הכל שני אנשים רגילים שמנסים למצוא את היציאה מהמנהרה שבנו להם החיים. הם רגישים ואגואיסטים , הם בעלי שליטה וספונטניים.
בספר היא מראה שבסופו של דבר הגורל שלנו תלוי בסופו של דבר בנו וברצון שלנו! גם כשאלזה הייתה כמו רוח רפאים שומעת אך לא נשמעת , וזה כלכך מייאש כשלא מאמינים בך זה גורם לך שגם אתה לא תאמין בעצמך.וטיבו האמין בשבילה וזה כלכך ריגש אותי שבתוך כל ההתנכרות של הרופאים וחוסר האמון של ההורים הייתה קרן אור של חסד של נתינה ואמון ללא תנאים. בהתחלה חשבתי איזה מן סיפור אהבה זה יהיה?! הבחורה בקומה!!! אבל הסיפור אהבה הזה הוא הסיפור אהבה הכי מדהים שקראתי אי פעם. הוא אמיתי הוא לא אינטרסנטי ,הוא נותן , והוא הראה לי שיש גם טוב בעולם הזה שיש אהבה אמתית ,שיש קרן אור לכל אחד, ובעיקר שהחיים שווים אתזה!
ספר מדהים ופסיכולוגי,נוטף חיים ואופטמיות, ממליצה לכל אדם שמחפש י"ציאה מהמנהרה ".

למה בכלל טרחתי לקרוא את הספר הזה.
אחרי שני ספרים של קמילה לקברג כבר ידעתי שתעלומות הרצח שלה לא מרתקות במיוחד והפתרונות שלהן לא מפתיעים במיוחד. שבספרים שלה מופיעות יותר מדי דמוית, חלקן קשורות לעלילה בקשר רופף בלבד, מה שנועד אולי לתת לנו תמונה צבעונית וכוללת של העולם בו מתרחש הספר, אבל מאחר ורוב הדמויות הן לא יותר מפלקטים שטוחים ובלתי מעניינים - זה לא ממש עובד, ואת האנרגיה הזו היה רצוי להשקיע בבניית יותר עומק לפחות דמויות. שהספרים גם מסופרים מיותר מדי נקודות מבט וקפיצות בזמן ושאר טריקים משומשים שיכולים להפוך לספר מרתק בידיו של סופר מיומן או לסלט קופצני ומבלבל במקרה הזה.
אז למה.
בגלל סיפור הרקע. מלחמת העולם השניה, מדליה נאצית מסתורית, מה בכלל קרה בשוודיה ובנורווגיה בזמן המלחמה? אמממ... לא יודעת, אולי שווה לקרוא על זה קצת?
כן, שווה.
תפתחו ויקיפדיה או משהו.
הספר הזה יתן לכם מעט מאוד מידע עטוף ביותר מדי סיפורים קופצניים ולא מעניינים.

אבל מעבר לסיפור הקלוש, מה שהכעיס אותי בספר הזה הוא היחס שלו לאחד הגיבורים, צייד נאצים מזדקן.
ספוילרים (ספוילרים? לספר הזה? הסופרת כבר עשתה בעצמה את רוב עבודת ההרס... אבל בכל זאת) החל מכאן.
הספר יוצר הקבלה ברורה מאוד בין הגיבור צייד הנאצים לגיבור הניאו נאצי.
קיצוניות היא רעה, זועק הספר הזה. כל קיצוניות.
מי שהקדיש את חייו להילחם בנאצים ומי שהקדיש את חייו להקים את הנאציזם מחדש, שניהם שווי ערך.
ציייד הנאצים הזקן מתגלה בסוף בתור הרוצח של אחד ממעשי הרצח בספר.
(נחשו לבד מי הרוצח השני...)

האמת שרוב הבקורות על הספר לא ממש הללו אותו ובכל זאת החלטתי לקרוא ולשפוט אותו בעצמי. עוד אמת היא שלא הבנתי למה קטלו את הספר כל כך. קראתי והתחברתי והיו קטעים שחשבתי שאני מתחברת לספר הזה יותר מאשר לראשון. עליי לציין שוויל לא יצא לגמרי מהעלילה ואת זה אהבתי, הוא קיבל את הכבוד הראוי. בספר הזה אנו פוגשים את לואיזה כ18 חודשים לאחר מותו של וויל. היא חוזרת מחיים בפריז ומטיול אל החיים בלונדון שם היא קונה דירה בכסף שויל הוריש לה. היו כמה דברים מוזרים בסיפור: ראשית התאונה שפוקדת את לואיזה נשמעת מופרכת והעובדה שיצאה ממנה בחיים או לפחות לא נכה כמו וויל גם לא ממש הגיונית. מצד שני יפה שלואיזה זכתה גם אם לזמן קצר לראות את החיים מנקודת מבטו של וויל כמוגבלת גופנית וכתלויה באחרים. שנית האופן שבו צנחה לילי לסיפור נראית מוזרה עד לא הגיונית: למה היא הגיעה ללואיזה ולא אל הוריו של וויל מלכתחילה? עצם הגעתה היא גם מוזרה איך זה שאדם ובמקרה הזה נערה נשמר בסוד שנים רבות כל כך ודווקא עכשיו צץ כאילו משום מקום?
בכל אופן בעקבות הפציעה לואיזה מתוודעת אל פרמדיק בשם סם ולאחר הפציעה מתוודעת אל נערה בשם לילי ומעתה ואילך הספר קופץ בין מערכת היחסים שלה עם סם למערכת היחסים שלה עם לילי כשברקע כמובן וויל. לואיזה עדיין מתייעצת עם וויל בכל דבר ועניין ומנהלת איתו שיחות שלמות בראשה, אך עם זאת היא ממשיכה הלאה או לפחות מנסה. היא הולכת לקבוצת תמיכה שעוזרת לה להתמודד עם האובדן ובסופו של דבר מצליחה על אף התהפוכות, העליות והמורדות, להיפתח לתחילתה של זוגיות חדשה. בין לבין מסופרים קורותיה של לילי נערה בעלת חיים מסובכים אך עם קסם אישי רב. כמו כן ממשיך הסיפור לספר על קורותיהם של קמילה וסטיבן טריינר - הוריו של וויל. בעיקר אהבתי את האתנחתות הקומיות שבאו לידי ביטוי במיוחד בדיאלוגים שבין חברי קבוצת התמיכה וגם בדמויותיהם של הוריה של לואיזה. שמחתי גם שלואיזה שמרה על קשר עם נייתן דבר שאולי נראה שולי בתחילה אך בסופו של דבר יש לו משמעות גדולה בתהליך החזרה של לואיזה לחיים. ולמי שתהה איך זה שלואיזה אינה כתמול שלשום ואינה ססגונית ומלאת חיים כפי שהייתה ליד וויל או לפחות כפי שניסתה לשדר לו על מנת לשנות את דעתו בספר הראשון- לא יודעת למה אך לי זה לא היה מוזר כלל וכלל, חוויות משנות בני אדם ובפרט חוויה כאובדן. מחכה לספר שלישי בסדרה.