אני אדלג על איך הגעתי לספר וכמה זמן חיכיתי לו, ואגש ישר לעניין.
הספר נחמד בהחלט, יש בו כמה קטעים מצחיקים ביותר, וכמה משפטים לא צפויים דל כל אחת מהדמויות.
אלי וה'כנופיה' שלה (לדברי קייטי) מנסים לגלות מי המרגל ומי רצח את ג'ו. כי אלי מרגישה אשמה נוראית על זה שג'ו מתה.
זה לא אשמתך, טמבלית קטנה, זה אשמת גייב או נתניאל.
משהו נוסף, שמצד אחד הפריע, מצד שני היה חלק בלתי נפרד מהסיפור, היה חוסר הצנזור. הדמויות אמרו כל מה שבראש שלהם, בלי לחשוב או משהו, אני לא יודעת מה אני מעדיפה, ככה, או כמו בהארי פוטר שאומרים למשל "רון אמר למאלפוי ללכת לעשות משהו שהוא לא היה מעז לומר אם גברת וויזלי הייתה שם".
מבחינת דמויות, אני לא כל כך אוהבת את אלי, ואת קרטר וסילבן. הם פשוט... מעצבנים אותי. אני חולה על רייצ'ל, לעומת זאת (היא כזאת מושלמת! נתניאל, למה? [ולא היא לא מתה] אבל למה??) וגם ניקול היא נחמדה (עוד מישהו שם לב שמתעלמים מזה שהיא נישקה את אלי בספר הקודם?) וזואי... לזואי יש את החוקים שלה, את הדרך שלה, את הגבולות שלה (המאוד מאוד גבוהים) היא ילדה קטנה, אבל מוכשרת וחזקה ברמות על.
לדעתי המפגש עם מארק בהתחלה היה מיותר. לא הייתה שום סיבה להכניס אותו. אין לזה שום איזכור אחר בספר, אבל כמו שלמדנו, כל ספר מגלה 5 תעלומות לפחות מהספר הקודם, ככה שאני לא יודעת. המשולש הרומנטי בספר הזה יותר מעצבן מבקודמים נראה לי, כי היא לא מסוגלת להתנשק פעמיים ברצף אם אותו אחד, אלא רק לסירוגין, קרטר סילבן קרטר סילבן.
בספר, היה משפט אחד שגרם לי לחשוב שבאלי יש רגש כלשהו. "זה נראה לי... אנוכי לרצות משהו לעצמי בזמן שלה כבר לא יהיה יותר כלום..." שהיא אומרת לסילבן על ג'ו. זה גרם לי לחשוב, שיש בה משהו מעבר לזה. זה גרם לי להרהר על המשמעות באמת של המוות. שזהו, החיים נגמרים. זהו, אין יותר כלום. זהו, אף אחד לא רואה ולא שומע אותך. זהו.
