אז זהו. חשבתי. חשבתי על התעלומה והצלחתי לפענח אותה עוד לפני הבלש המהולל דייב גרני. פתרתי ומייד אני רצה לסימניה לספר לחברה. פתרתי, וזה היה מאכזב ומשמח כאחד. מאכזב כי בשלב מוקדם יחסית הספר הפסיק לעניין אותי. משמח כי זו הפעם הראשונה שאני פותרת בעצמי תעלומה בלשית. אין מה לעשות, אני בלשית גרועה. בשום ספר מתח שקראתי קודם לכן לא הצלחתי לפתור את התעלומה לפני שהסופר האכיל אותי בכפית פתרון לעוס וגרוס. בתי בת השש מסדרת אותי כבר מזמן בקלות, ולאחרונה גם אחותה בת השנתיים. אין לי שום חשיבה קרימינלית. אז מה קרה דווקא הפעם שגרם לי לפצח את התעלומה?
הרבה לפני כבר אמרו כי ישנן שתי דרכים עיקריות לחשיפת הפתרון בספר מתח. דרך אחת היא שהפתרון צץ לאחר שמתגלים במפתיע אנשים שלא היו ידועים קודם לכן לקורא, ואיתם מובאת גם אינפורמציה נוספת. דרך שנייה היא שהפתרון מתגלה לאחר סקירה מדוקדקת ובחינה מחודשת של הנתונים הידועים. הדרך הראשונה מקשה על חשיפת התעלומה משום שהשליטה על הפתרון נתונה כל הזמן בידי הסופר. לקורא פשוט חסרים נתונים. דרך זו פחות חביבה עלי משום שהיא נותנת לי את התחושה של משחק לא הוגן עם הקורא.
הדרך השניה גורמת לי לחשוב בעצמי על הנתונים. כשאני לא מצליחה לגלות את הפתרון איו לי שום תירוץ. יכולתי. כל המידע כבר היה בידי. נותר לי רק להעריץ את הבלש על חריפותו. רוב ספרי המתח שקראתי, למרות שבהחלט אינני מומחית בתחום כמו מספר חברים כאן שזכאים בהחלט לתואר בלש של כבוד, הם תמהיל של שתי הדרכים שתיארתי, ונבדלים רק בריכוז התרכובת.
"חשוב על מספר" בהחלט מתאפיין בדרך השניה. דרך זו מקשה על הסופר למנוע מהקורא גילוי מוקדם, ולכן סופר שמצליח ללכת בה וגם לרתק את הקורא זכאי לכוכב נוסף בדירוג. ורדון בהחלט מצליח לרקוח תעלומה מעניינת ומותחת, ללא סתירות פנימיות וללא פתרון קסמים.
ובכל זאת, מדוע הצלחתי דווקא כאן, לאחר שכשלתי בכל ספרי שרלוק הולמס לדוגמא, שגם בהם אופי ההגעה לפתרון דומה?
חלק מהסיבה נעוצה בכך שהתעלומה לא מספיק מסובכת. חלקים ממנה מפוענחים בשלב מאוד מוקדם של הספר. מאותו הרגע התעלומה מתמקדת בשאלה כיצד ידע הפושע לנחש את המספר שעליו חשב הקורבן. (לא, זה לא ספויילר, שם הספר נותן כאן רמז עבה...)
מכיוון שנראה לי כבר בהתחלה שהסופר לא יצניח כאן המצאות מופרכות, היה לי ברור שהפתרון לחידה הוא בהכרח מתמטי. מכיוון שזה התחום החביב עלי לא יכולתי להרשות לעצמי להתעצל ונאלצתי ליגע את מוחי עד שמצאתי את התשובה. עד לרגע האחרון קיוויתי שאני טועה והסופר יספק פתרון אלגנטי יותר, כזה שלא חשבתי עליו. שיפתיע אותי. לצערי זה לא קרה. מעבר לזה, גם המוטיבציה של הרוצח מפוקפקת לטעמי ודחוקה.
נקודת חולשה נוספת בספר היא התמקדותו באופיו של הבלש מעבר לעניין בתעלומה הבלשית. בעיקרון התמקדות כזו היא דווקא יתרון מובהק מבחינתי, אלא שכאן לא אהבתי את הביצוע. עוד בלש שהוא בן זוג מפוקפק, הורה גרוע, גרוש פעם אחת ובדרך להרוס את נישואיו השניים. לא ממש מקורי. ועוד כזה שבגיל 47 יכול לעשות 50 כפיפות בטן ו- 50 עליות מתח. נו באמת. אפילו אני יודעת שמי שעושה 50 עליות מתח לא יתפעל מ-50 כפיפות בטן. אפילו אני מתקתקת 50 כפיפות בטן... אולי זה קטנוני מצידי, אבל אני אוהבת שבספרי מתח יהיה דיוק בפרטים. ובלשונו של בן הזוג (שקורא עכשיו ונכון לרגע זה עדיין לא סיים): "איזה מן גבר יכול לכתוב דבר כזה וגם להתמקד בפרטי פרטים בלבוש של הגיבורים?! מקטורן קשמיר ספורטיבי?! אין לי מושג מי זה הג'ון ורדון הזה אבל הייתי מנחש שהוא אישה..."
בקיצור, ספר מתח טוב לימי הקיץ החמים, בתנאי שלא מצפים ליותר מדי. אני בהחלט אקרא את הספר הבא בסדרה שיצא ממש עכשיו. סה"כ הקיץ רק התחיל ויש שוב "אבא במאה" גם בסטמצקי וגם בצומת...
