פעמים בן אדם נוסע אל מעבר לים ומוצא כרי דשא ונופים וחוות כאלו ואחרות. הזר והלא מוכר מקבל צורה מטושטשת, מתחדדת לעתים וחוזרת ומתערפלת.
בהסתכלות על כל פרט ופרט סביבו הוא רואה איך כל מה שהוא חושב מאבד צורה, איך עדשת היקום לא מסוגלת להתפקס עליו, איך הוא קטן וגדול וחסר צורה ומלא חיים.

ובדרך יש חוות כמעין נמשים על קצה העולם, מפוזרות על שולי התודעה בניסיון להתקיים. זו החכמה שלהן, הרי, לא לעשות דבר מלבד להתקיים ולהתקיים בלבד.

החווה הירוקה היא הראשונה שתבחר לרדת מהראדר. אין לה יומרות. זה הקטע, היא לא הולכת להיות גיבורת סיפור, היא פשוט ניצבת במקומה ומדגישה בבוז שאין עניין חשוב דיו להזיז סיפור מהמציאות אל הנפיחות המטאפורית, שאין חכמה בפיוטיות אם היא לא ניתנת למי שחולב את הפרות כל בוקר ותופר כיסי מכנסיים.

אם יש שיעור חשוב בעולם הוא שאי אפשר להסתיר אמת במילים. משפט שאין בו בהירות הוא מריחה גדולה.
מי שמורח לא יודע מאיפה הוא בא ולאן, ואולי לכן אני לא כאן ולא שם. אם כי על כל משפט שואלת אמת או לא, אמת מטופשת חסרת משמעות, אבל אמת אנא אמת.

אם יש שיעור יחיד שלאן חשוב לומר, בעצם קיומה, הוא שהרוח בסופו של דבר תצא מהמפרשים. שאם אתה חסר מטרה אתה חסר בית. שהעולם כל כך גדול. גדול עליך, גדול עלינו. שסיפור ועוד סיפור נותנים חלק זעיר מפאזל קיומי שיימחק עוד כמה דקות בגל הגאות הבא.

שאנשים הם אנשים הם חסרי תקווה ומלאי אימה מפני כל צעד, ולכן יש איך לרחם עליהם אבל הרוח בסופו של דבר תגיע מקיום בודד, יחיד, של אדם והמטרה הטיפשית שלו.
שאנחנו טיפשים טיפשים טיפשים אבל כמה אמת יש בגרגר אבק ברוח.
שהמציאות עולה על כל דמיון והדמיון מפיח במציאות את הכח להתקדם.

בין חווה לחווה, בין נחל ללוחות צפחה, על קיום בודד וסיפור אנושי של ים ורוח והרפתקה ומה שיש לנו לעשות והאבסורד של כל רגע ועל איך מה שנשאר הוא לצחוק.

ככה כותבים טרגדיה:
גורל ואשמה וכאב. אובדן ונשיכת שפתיים. קללה שרודפת אחריך בכל אשר תלך.
ככה כותבים טרגדיה: העולם אולי שונה וזר אבל הכאב האנושי אחד.
וטולקין הוא טרגיקן מבריק. הוא גרם לי לבכות ולהצטמרר ולייחל, ולדעת בוודאות חסרת רחמים - בכל תקופת ביניים של רגיעה - שהמכה תונחת בכל רגע.
הוא גרם לי לאהוב. כי טרגדיות זולות מביאות על הגיבור אובדן אחרי אובדן, אבל החלל מורגש רק במקום שהיתה בו פעם אהבה.
הוא גרם לי לחוש את מלוא כובדה של האשמה, של הידיעה שהרע אינו רק חיצוני לך. שידך שלך היתה באסונות האלה.
הוא גרם לי <I>להיות</I> טוּרִין טוּרַמְבָּר. לחוות את הייסורים והאימה שלו בעוצמה שכבר כמעט שכחתי. להזדהות איתו כל כך שזה כאב.

ויכולתי להקדיש פסקה לציורים היפהפיים המלווים את המהדורה הזאת.
ויכולתי לדון בבחירה המעניינת (והנכונה, בעינַי) לקרוא לספר <I>נַרְן אִי כִין הוּרִין</I>, יַלְדֵי הוּרִין, אף על פי שנְיֵנוֹר בת הוּרִין היא רק פרק איום נוסף בסיפורו של טורין אחיה.
ויכולתי לדבר על ההיסטוריה של העידן הראשון שנחשפת כאן, ועל יחסי האֵדַיִן והעלפים, ועל ראשיתו של סאורון.
אבל האמת היא שבכיתי. ומה צריך לומר יותר.

https://scontent.flhr5-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/13615213_826573617476277_643025290688461921_n.jpg?oh=9b2764bbb01d44230ed0ea018bd3278d&oe=5AF327EF

"ארי ודנטה" לא מושלם. רחוק מזה. הוא רומן התבגרות עם יותר מדי מילים, קצת ילדותי, קצת הרבה יומרני, קצת פחות מדי מקורקע.
וגם ארי ודנטה לא מושלמים. דנטה הוא אור וכנות ורגליים יחפות וארי הוא זוויות וכעס, ומִדְבָּר, וכוכבים. הם מבולבלים והם טועים והם מתמרדים והם עושים שטויות. ארי עושה הכל הפוך איכשהו; דברים מסתבכים רק כי הם יכולים. דנטה אומר הכל, כל דבר, גם כשעדיף שלא. אבל אני אוהבת אותם. את שניהם.

זה סיפור על חברוּת. הוא לא מושלם, רחוק מזה, אבל יש בו משהו שובר לב ומקסים, כי הוא אמיתי. הוא כתוב גרוע, לפעמים, אבל באף נקודה לא איבדתי אמון בקיומם של שני נערים מקסיקנים-אמריקנים עם שמות מוזרים, יושבים על קצה הברכה, רצים עם לֶגְס בפארק, מעיפים נעליים על הכביש. ארי ודנטה אמיתיים. הם לא אוסף תכונות שסופר איגד לכדי דמות; הם לא שלל מאפיינים ותחביבים אקזוטיים וטראומות ומוזרויות להדביק לגיבור המתבגר התורן. הם קיימים. יש להם ממשות מבחינתי.
ולכן אני חוזרת אליו שוב ושוב. יש משהו מנחם בפשטות שלו, בכתיבה הבוסרית, בפילוסופיה הבנאלית, ביחסי האנוש המדויקים.
(יחסי הציבור שאני עושה ל"ארי ודנטה" לא מושלמים, רחוק מזה.)

החיים קשים לפעמים. אני לא מדברת על אסונות של ממש. לא מחלה או מוות או פיגוע או תאונה או אובדן. רק... החיים עצמם. התקופות האלה שבהן את לא מסוגלת לחשוב על מחר אפילו, שלא לדבר על שבוע הבא. שאת לא מתחייבת לשום דבר כי כשאת כן, את בדרך כלל לא מקיימת. שאת מבועתת מהמחשבה על יום ועוד יום ועוד יום, על לקום מחר בבוקר, על דברים שאת צריכה לעשות - לא מטלות ענק, פרויקטים במידה שלך - אבל שום דבר לא מרגיש בטווח היכולות שלך כרגע. ואת רק רוצה להצטנף לכדור קטן מאוד, בלתי נראה, ולהניח לעולם לשכוח מקיומך. אבל את לא יכולה, וזה ילדותי ומטופש ופחדני, אז את שותה עוד כוס קפה וממשיכה הלאה בעיניים עייפות ובראש מלא רעש לבן. את עוברת יום אחרי יום מתודלקת בקפאין ובלגלוג עצמי, מציבה לעצמך כל פעם יעד הגיוני לכיבוש, מחר, רק להגיע עד מחר. ואת יודעת שיש שרשרת אינסופית של ימי מחר, וזה לא עוזר.