מי יודע היכן ממוקמת סלובניה? אולי לובליאנה? לא?
ובכן ורוניקה בהחלט יודעת.
כשורוניקה מבינה שלחייה אין משמעות מלבד עשיית אותם הדברים שוב ושוב, היא מחליטה למות.
זה לא כ"כ מצליח לה, כי מסתבר שבשביל למות צריך הרבה מזל, והיא מוצאת את עצמה ב"וילט" מקום בו הכל מתנהגים כמו שהם רוצים ואין ביקורת או שיפוט, שם ורוניקה מוצאת את מה שאבד לה.
היא מגיעה למסקנה שהחיים שלה חסרי משמעות לא בגלל שהיא חיה בעיר שכולם חושבים שהיא אגדית, בעבודה חסרת מעוף, שהכל מתוכנן מראש, היא מבינה שהיא בחרה לצעוד במסלול הזה.
כולנו לפעמים עושים החלטות לפי מה שהכי פחות יזעזע את חיינו, בחורים לצעוד במסלול הבטוח שמא נסטה מעט ונגלה משהו שאנחנו לא בטוחים שנדע להתמודד איתו.
בכריכה האחורית מצויין כי הספר אינו אגדה רוחנית כמו ספרו האחר והמוכר של קואלו, אבל אני חשתי שהוא בעצם כן.
לכאורה בלתי נתפס, שבמציאות שבה אנשים עושים הכל כדי לשרוד, ישנם כאלו שמאבדים את חייהם בכוונה תחילה, אבל זה קורה.
באחד מרגעי "משמעות חיינו בעולם", שאל אותי מישהו: "מה הטעם שתינוק נולד אם סופו שימות?"
ובעצם אין טעם, אם כולנו נעזוב את העולם באותו אופן שנכנסנו אליו, הרי בזבזנו 80-70 שנה בעשיית כלום, בשינה, אכילה, עשיית ילדים, הליכה באותם השבילים המוכרים, ללמוד לתואר, עבודה נחשקת, חברים- חברות, והליכה בדרך כל העולם.
אם נעשה את כל זה סתם כך, ללא ייחוד, ללא משמעות נוספת, אז בזבזנו 80 שנים.
ורוניקה מרגישה שהיא כבר עשתה הכל, חוותה הכל, ראתה כל מה שיש, העולם לא קורץ לה, כי מבחינתה לא היה בו עוד כלום להציע לה, הפתרון היחיד היה למות, למות כל עוד היא צעירה ואמיצה מספיק.
אבל החיים כ"כ הפכפכים, שפתאום היא מוצאת משמעות, לא עמוקה מאוד אבל אמיתית, היא מפסיקה להאשים, ומרשה לעצמה לחוות את מה שלא חוותה עד היום, את הפחד והכאב, השנאה העמוקה וכמובן שגם אהבה, היא מבינה שהחיים יותר גדולים מלובליאנה, החיים הם בעצמם מה שהיא רוצה שיהיו.
מדהים כמה זמן לקח לי לסיים את הספר הקצר הזה, התעכבתי על כל משפט וכל פסקה, על הכתיבה והרעיונות המדהימים שאחריה, ונהנתי מכל דמות ודמות.
ספר נפלא, שלא נקרא בנשימה אחת אלא באלפי נשימות שיש להם טעם נפלא ומיוחד.
