*ספויילרס. ספויילרס. ושוב, ספויילרס* אוקי ביקורת ראשונה. שיר להירגע. זה המצפן הזהוב. אנחנו חייבות. נכון פאן? אנחנו חייבים! קדימה, אני ליירה ואני מסוגלת לכתוב את הביקורת הראשונה שלי על הספר המדהים והאדיר הזה! בואו נתחיל! אז בואו נתחיל. אני פשוט, הספר מככב יחד עם הארי פוטר במקום הראשון של הספרים שהכי אהבתי. הזה פשוט נהדר! פיליפ כתב תיאורים מדהים ביופיים, שילב דעות חכמות וכמובן- איך לא עלילה מדהימה, מקורית, אדירה, מקסימה. דמויות שאפשר להתחבר בקלות. אז חזרתי לי מהבית ספר ביום שישי בצהרים ועל הספר הונח ספר חדש כי ביקשתי מאחותי להחליף לי, על השולחן הונח בשלווה הספר שהיא חפרה לי מאוגוסט לקרוא אותו- הנה הוא מוגש לי. הסתכלתי על הכריכה, היא נראתה כל כך אדירה, כל כך הרבה שאלות, עולם פנטזיה ציפה לי, ומה זה? למה יש מצפן? זה לא קצת צפוי שיהיה איזה חפץ מסתורי שהוא מצפן (אז זה לא מצפן. זה אלתיומטר ויש מתרגמת גרועה שבמקום 'שוכני האדמה' תרגמה את המילה ליבשושים. כן.) פתחתי את הספר, ילדה מתחבאת. סיפרתי לאחותי שאני חושבת שהילדה ממש מגניבה ודמון זה דבר מגניב גם שאיתו אתה אף פעם לא לבד ואתה יכול לשתף אותו במחשבות וללטף אותו כדי להרגע. היא הנהנה ואמרה לי שאני ממש דומה לליירה ואני אתחבר אליה בגלל זה. התחפרתי בספר שוב, קראתי על עזריאל ואחותי הראתה לי תמונה שלו מהסרט. "באמת יש לשחקן של עזריאל מבט שאתה מרגיש כאילו הוא תוקף אותך ללא שיגע!" היא ענתה לי שהיא מסכימה והמשכתי לקרוא. כל פעם שליירה עשתה משהו מגניב, כמו לעצבן את הגולגלות בקומה שמתחת לאדמה של ג'רדון או לקפוץ על גגות אמרתי: "ואוו. היא מגניבה. אני אוהבת את ליירה היא כזאת אדירה!" אבל תהיתי, מתי תגיע העלילה האמתית? המשכתי לקרוא כי קראתי את סאלי לוקהארט של פיליפ פולמן ונהניתי(כמובן שבסוף גיליתי בחומריו האפלים עולים על סאלי לוקהארט בכל דבר אפשרי.) העולם עצמו היה פשוט מדהים, כל כך מקורי. כשהייתה המלחמה נגד הסוענים ולפני שהם הגיעו קרה דבר מצחיק, זוכרים? ~עומדים מול גברים חמושים עם זאבים. אנחנו בני 11. מה נעשה.~ "זרקו עליהם כדורי שלג!" ~ליירה מציעה~ "בעיניים!" ~שוב אומרת~ ~מביסים אותם ומתקדמים החוצה~ הספר עצמו משעשע אבל רציני באותה מידה. הוא גאוני, ממכר, מותח, מקורי, אדיר, אוסום, פשוט ראער! כשקראתי אותו הלב שלי דפק, העיניים שלי רצו על הדף, קפצתי מהמיטה שלי לפעמים מבהלה, וכשהלכתי לישון לא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על הספר. הספר סופר מומלץ. אני. פשוט. זה. הספר. הכי. טוב. שקראתי. יחד. עם. הארי. פוטר. כן זהו.

*ספויילרס. ספויילרס. ושוב, ספויילרס* אוקי ביקורת ראשונה. שיר להירגע. זה המצפן הזהוב. אנחנו חייבות. נכון פאן? אנחנו חייבים! קדימה, אני ליירה ואני מסוגלת לכתוב את הביקורת הראשונה שלי על הספר המדהים והאדיר הזה! בואו נתחיל! אז בואו נתחיל. אני פשוט, הספר מככב יחד עם הארי פוטר במקום הראשון של הספרים שהכי אהבתי. הזה פשוט נהדר! פיליפ כתב תיאורים מדהים ביופיים, שילב דעות חכמות וכמובן- איך לא עלילה מדהימה, מקורית, אדירה, מקסימה. דמויות שאפשר להתחבר בקלות. אז חזרתי לי מהבית ספר ביום שישי בצהרים ועל הספר הונח ספר חדש כי ביקשתי מאחותי להחליף לי, על השולחן הונח בשלווה הספר שהיא חפרה לי מאוגוסט לקרוא אותו- הנה הוא מוגש לי. הסתכלתי על הכריכה, היא נראתה כל כך אדירה, כל כך הרבה שאלות, עולם פנטזיה ציפה לי, ומה זה? למה יש מצפן? זה לא קצת צפוי שיהיה איזה חפץ מסתורי שהוא מצפן (אז זה לא מצפן. זה אלתיומטר ויש מתרגמת גרועה שבמקום 'שוכני האדמה' תרגמה את המילה ליבשושים. כן.) פתחתי את הספר, ילדה מתחבאת. סיפרתי לאחותי שאני חושבת שהילדה ממש מגניבה ודמון זה דבר מגניב גם שאיתו אתה אף פעם לא לבד ואתה יכול לשתף אותו במחשבות וללטף אותו כדי להרגע. היא הנהנה ואמרה לי שאני ממש דומה לליירה ואני אתחבר אליה בגלל זה. התחפרתי בספר שוב, קראתי על עזריאל ואחותי הראתה לי תמונה שלו מהסרט. "באמת יש לשחקן של עזריאל מבט שאתה מרגיש כאילו הוא תוקף אותך ללא שיגע!" היא ענתה לי שהיא מסכימה והמשכתי לקרוא. כל פעם שליירה עשתה משהו מגניב, כמו לעצבן את הגולגלות בקומה שמתחת לאדמה של ג'רדון או לקפוץ על גגות אמרתי: "ואוו. היא מגניבה. אני אוהבת את ליירה היא כזאת אדירה!" אבל תהיתי, מתי תגיע העלילה האמתית? המשכתי לקרוא כי קראתי את סאלי לוקהארט של פיליפ פולמן ונהניתי(כמובן שבסוף גיליתי בחומריו האפלים עולים על סאלי לוקהארט בכל דבר אפשרי.) העולם עצמו היה פשוט מדהים, כל כך מקורי. כשהייתה המלחמה נגד הסוענים ולפני שהם הגיעו קרה דבר מצחיק, זוכרים? ~עומדים מול גברים חמושים עם זאבים. אנחנו בני 11. מה נעשה.~ "זרקו עליהם כדורי שלג!" ~ליירה מציעה~ "בעיניים!" ~שוב אומרת~ ~מביסים אותם ומתקדמים החוצה~ הספר עצמו משעשע אבל רציני באותה מידה. הוא גאוני, ממכר, מותח, מקורי, אדיר, אוסום, פשוט ראער! כשקראתי אותו הלב שלי דפק, העיניים שלי רצו על הדף, קפצתי מהמיטה שלי לפעמים מבהלה, וכשהלכתי לישון לא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על הספר. הספר סופר מומלץ. אני. פשוט. זה. הספר. הכי. טוב. שקראתי. יחד. עם. הארי. פוטר. כן זהו.

*ספויילרס. ספויילרס. ושוב, ספויילרס* אוקי ביקורת ראשונה. שיר להירגע. זה המצפן הזהוב. אנחנו חייבות. נכון פאן? אנחנו חייבים! קדימה, אני ליירה ואני מסוגלת לכתוב את הביקורת הראשונה שלי על הספר המדהים והאדיר הזה! בואו נתחיל! אז בואו נתחיל. אני פשוט, הספר מככב יחד עם הארי פוטר במקום הראשון של הספרים שהכי אהבתי. הזה פשוט נהדר! פיליפ כתב תיאורים מדהים ביופיים, שילב דעות חכמות וכמובן- איך לא עלילה מדהימה, מקורית, אדירה, מקסימה. דמויות שאפשר להתחבר בקלות. אז חזרתי לי מהבית ספר ביום שישי בצהרים ועל הספר הונח ספר חדש כי ביקשתי מאחותי להחליף לי, על השולחן הונח בשלווה הספר שהיא חפרה לי מאוגוסט לקרוא אותו- הנה הוא מוגש לי. הסתכלתי על הכריכה, היא נראתה כל כך אדירה, כל כך הרבה שאלות, עולם פנטזיה ציפה לי, ומה זה? למה יש מצפן? זה לא קצת צפוי שיהיה איזה חפץ מסתורי שהוא מצפן (אז זה לא מצפן. זה אלתיומטר ויש מתרגמת גרועה שבמקום 'שוכני האדמה' תרגמה את המילה ליבשושים. כן.) פתחתי את הספר, ילדה מתחבאת. סיפרתי לאחותי שאני חושבת שהילדה ממש מגניבה ודמון זה דבר מגניב גם שאיתו אתה אף פעם לא לבד ואתה יכול לשתף אותו במחשבות וללטף אותו כדי להרגע. היא הנהנה ואמרה לי שאני ממש דומה לליירה ואני אתחבר אליה בגלל זה. התחפרתי בספר שוב, קראתי על עזריאל ואחותי הראתה לי תמונה שלו מהסרט. "באמת יש לשחקן של עזריאל מבט שאתה מרגיש כאילו הוא תוקף אותך ללא שיגע!" היא ענתה לי שהיא מסכימה והמשכתי לקרוא. כל פעם שליירה עשתה משהו מגניב, כמו לעצבן את הגולגלות בקומה שמתחת לאדמה של ג'רדון או לקפוץ על גגות אמרתי: "ואוו. היא מגניבה. אני אוהבת את ליירה היא כזאת אדירה!" אבל תהיתי, מתי תגיע העלילה האמתית? המשכתי לקרוא כי קראתי את סאלי לוקהארט של פיליפ פולמן ונהניתי(כמובן שבסוף גיליתי בחומריו האפלים עולים על סאלי לוקהארט בכל דבר אפשרי.) העולם עצמו היה פשוט מדהים, כל כך מקורי. כשהייתה המלחמה נגד הסוענים ולפני שהם הגיעו קרה דבר מצחיק, זוכרים? ~עומדים מול גברים חמושים עם זאבים. אנחנו בני 11. מה נעשה.~ "זרקו עליהם כדורי שלג!" ~ליירה מציעה~ "בעיניים!" ~שוב אומרת~ ~מביסים אותם ומתקדמים החוצה~ הספר עצמו משעשע אבל רציני באותה מידה. הוא גאוני, ממכר, מותח, מקורי, אדיר, אוסום, פשוט ראער! כשקראתי אותו הלב שלי דפק, העיניים שלי רצו על הדף, קפצתי מהמיטה שלי לפעמים מבהלה, וכשהלכתי לישון לא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על הספר. הספר סופר מומלץ. אני. פשוט. זה. הספר. הכי. טוב. שקראתי. יחד. עם. הארי. פוטר. כן זהו.