אנחנו שמים אותם כדי להרגיש שווים, כדי שאף אחד לא ידע מה אנחנו חושבים, שאף אחד לא יפגע בנו וידע את החולשות שלנו. אנחנו שמים מסכה על הסודות שלנו, שומרים אותם טוב-טוב מאחורי המסכה.
אבל כמו מאגנוס, אנחנו מורידים את המסכה כלפי אנשים שאנחנו אוהבים, היקרים לנו ביותר, או שאנשים שאוהבים אותנו ומחשיבים אותנו כיקרים להם יכולים להוריד את המסכה ולגלות אותנו באמת.
2. <U><B>התנגדות לסביבה שסביבנו</U></B>
לפני כמה חודשים, אולי פחות, הגיע לנו מרצה לבית ספר שהסביר לשכבה שלי על "מנהיגות הנוער וכמה אנחנו יכולים לשנות את הסביבה שלנו". הוא סיפר לנו שפעם, היה הרבה יותר מרד בין הנוער- "מרד נעורים" ולא שעכשיו אין, יש ועוד איך, אבל הוא פחת כי הדור שלנו הפך לאגואיסט. בהתחלה עיקמתי את האף, אבל אחר כך הבנתי אותו והבנתי שהוא צודק. לפעמים אנחנו מרוכזים בטלפון שלנו יותר מידי ולא מסתכלים על מה שסביבנו. מה שעצוב לי הוא שבעצם בגיל הזה אנחנו אמורים לגבש דעה על הכל: טעם במוזיקה, תחביבים ברורים, אג'נדות, אבל בכיתה שלי יש כאלו שלא יודעים עוד כלום חוץ מהבועה הקטנה שלהם. אבל אני מניחה שה יקרה עוד שנתיים, שנה או חודשיים, יש לנו עוד זמן.
בספר, הגיבורים מתנגדים למה שסביבם, ולא שיש להם ברירה, יש להם הפיכה שלטונית והם מתנגדים לה. קליאו, לוסיה ומאגנוס- שלוש מתוך ארבעת (או חמשת, אני לא מחשיבה את ליסנדרה) חייבים להשתתף בכל הדבר הזה כי הם בראש השלטון, אם כי מאגנוס ולוסיה לא חייבים והם בעצם חותרים מתחת לכל מה שמוכר להם ומנסים לשנות את המצב לא רק לטובתם, אלא שוב, לאלה שיקרים להם. ג'ונאס הוא בעצם מנהיג המורדים שמנסה להחזיר לעצמו ולעמו את ממלכתו הנכבשת ומנסה לעשות זאת כמיטב יכולתו ולא נכנע גם אם הוא נכשל וגם אם הוא מצליח במשהו קטן.
ולא רק הגיבורים הראשיים מתנגדים- רוב דמויות הספר מתנגדות למשהו שהם שייכים אליו מעברם ומשנים את דעותיהם, גם אם הם מבוגרים ותומכים במורדים וגם אם הם...טוב, לא אומר כלום כדי לא לתת ספוילר, אבל בקיצור, כולם מתנגדים לסביבה שלהם, בין אם רצו ובין אם לא, בסופו של דבר הם פוקחים עיניים ושמים לב למה שסביבם.
3. <B><U>מניפולציות</U></B>
"פחד והפחדה הם טקטיקות שעובדות טוב מאוד על אלו שמרשים לעצמם לפחד ולהיות מאוימים," קליאו או מאגנוס אומרים.
בספר הזה כל אחד עושה מניפולציות על האחר כדי להשיג את מה שהוא רוצה, בדרך ישרה או לא, הכל כדי להשיג את מטרתו: להשיג את הקריסטלים הקסומים (הרביעייה), לשמור על כס השלטון, לקחת את כס השלטון ועוד.
אני משווה את זה למניפולציות שקורות בפוליטיקה, כי מה לעשות, גם בעבר וגם בהווה אנשים משטים בנו או באנשים אחרים בעולם כדי להשיג את המטרה הפרטית שלהם. נכון, הפוליטיקאים של היום מנסים לדאוג לעם שלנו, אני בטוחה בכך, אבל מתישהו אולי מסתתר איזה שוחד קטן, איזו רשימה מוסתרת או משהו שהוא לא לגמרי בדרך הישר.
אבל לא רק פוליטיקאים עושים את זה- גם אנחנו עצמנו. אנחנו משטים בחברה שלנו וגורמים לה לחשוב אחרת ובעצם להסתיר את כוונתנו האמיתית, גם אם זה סתם לקרוא לילד חכם שיעזור בעבודה בהיסטוריה ובמקום שינסה לעזור, פשוט תעתיק את התשובות. אתה משטה בילד שעזר לך, ובעיקר בעצמך.
אבל בסופו של דבר, אנחנו עושים מניפולציות על כולם רק כדי שלנו יהיה טוב, לנו וליקרים לנו.
4. <B><U>ניצול</U></B>
במהלך הספר, הנסיכה לוסיה בעלת כוחות הקסם האדירים חושבת שכולם מנצלים אותה, גם אלו שאהבו אותה כמו אביה ואחיה המאומץ מאגנוס וגם קליאו. היא חושבת שהיא לא יכולה לבטוח באף אחד ושכולם בסוף יבגדו בה.
אתם חשבתם פעם דבר כזה?
ולפעמים לא עד כדי כך קיצוני, האם חשבתם פעם שאתם בסביבה לא בטוחה שבה כל אחד יכול לפגוע בכם?
אני מניחה שכן, לכל אחד יש את הסביבה שבה הוא בטוח ואת הסביבה שלא. לכל אחד יש המקום הזה שאליו הוא רוצה לברוח שהכל נראה לו כה שחור, דוחק ומאיים, שכאילו הוא יאבד בה ויגיע לתהום שחורה ובלתי פוסקת.
ויש את המקום הזה, המקום המואר, שבו אתה מרגיש הכי שמח שאפשר, בטוח ומוגן מכולם, כאילו הוא זוהר באור זהוב ויפה.
גם לוסיה חוותה משבר כזה שבו רצתה לברוח ולהשאיר את הכל מאחור. וזה המקום היחידי האמת היא, הפעם היחידה והראשונה, שבה באמת חיבבתי אותה לכל הספרים. היא נראתה לי אנושית פתאום, עם כל שנאתי אליה, היא אנושית. יש לה מצבים קשים שבהם היא רוצה לברוח, כמו שאני הרגשתי פעם ואולי גם אתם.
5. <U><B>הסתגלות לשינויים</U></B>
כבר מהספר הראשון, הגיבורים מתמודדים עם שינויים: ג'ונאס עם מות אחיו שנרצח, קליאו עם ההתמודדות עם אחותה החולה, נישואיה לארון שהיא לא סובלת, מאגנוס עם השינוי שהוא חש כלפי לוסיה ולוסיה עצמה בשינוי שהיא מגלה על עצמה ועל כוחותיה.
ככל שהספרים ממשיכים, השינויים גדלים וגדלים והגיבורים נמצאים בסביבה שונה ומסוכנת יותר. הם לא סובלים את השינויים, מנסים להילחם בהם, להשכיח אותם ולהדחיק אותם, אבל הם מנסים להתרגל אליהם.
כמו רוב בני האדם, אני לא סובלת שינויים. כל שינוי קטן מעצבן אותי, אפילו שקלתי להחזיר לתמונת הפרופיל הקודמת שלי בסימניה כי היה לי מוזר ששיניתי. היו לי שינויים כגדולים כמו מעבר מיסודי לחטיבה (ובקרוב מחטיבה לתיכון), לעבור מורה לפסנתר שהיה לי מאוד קשה, לעבור מצבים מדכאים ומוות כמו שהדמויות חשות. אבל כמוהם, כמו כל בני האדם, אני מנסה להתמודד איתם. אני לא יכולה להתחמק מהם ואני חייבת לטפל בהם ולהתייצב מולם. אני מניחה שככה כל בני האדם, לא?
וכל הסעיפים האלה ועוד רבים אחרים, נקשרים בסרט שנקרא "רדת החשכה" ונפילת הממלכות בפרט.
ומעבר חד אל הדעה שלי על הספר-
סדרת נפילת הממלכות היא ללא ספק אחת מהסדרות האהובות עלי, בעשיריה הפותחת. היא שומרת על מתח תמידי כל ספר מחדש, שזה דבר נדיר בפני עצמו, ומציבה את הגיבורים בתלאות והתמודדויות קשות.
כמה דברים השתנו בספר וכמה לא:
#הדברים שהשתנו#
*דמויות חדשות:
פליקס, שכיר החרב החדש של ג'ונאס. אהבתי את פליקס ותמכתי בו, לא ציפיתי שהוא יהיה מה שהוא, חשבתי שהוא משהו אחר, אני סקרנית לשמוע עליו עוד.
אמארה, אחותו של אשור מהאימפריה הקרשיאנית. אף פעם לא אהבתי אותה, נראתה לי שאב בעור של כבש, כמו שאומרים.
*הזוגות והאהבה שם (וזה לא משמח).
*המוות- כלומר, עדין היה מוות אחד שאהבתי וכמה שלא, אבל הדמויות שמתו הן אחרות (וזה לא ספוילר, כולם יודעים שבסדרה הזו יש הרבה מוות)
*הקסם תופס יותר מקום מהספרים הקודמים, לטובה ופחות לטובה יחד.
* באופן מפתיע, חיבבתי את ליסנדרה יותר הספר (נחזור לכך בסוף)
#הדברים שנשארו#
*התרגום די גרוע ומתבלבלים בין אותיות, זכר/נקבה וכו', אבל עדין נהניתי.
* מאגנוס וג'ונאס עדין דמויות מעולות.
* גאיוס עדין מלך אכזר.
*הספר עדין מותח ולא יכולתי לעזוב אותו.
* הכריכה עדין מדהימה כמו הכריכות הקודמות, עבודת פוטושופ מדהימה.
* הכתיבה עדין מעולה.
* אני עדין בעד קליאו+ג'ונאס.
*אני עדין שונאת את לוסיה, אלקסיוס ואת הקשר שלהם.
*אהבתי את הספר מאוד והוא קיבל חמישה כוכבים מוצדקים.
והערה: הוא פחות טוב מהספר השני, שהיה הכי טוב בינתיים, אבל הוא עדין מעולה.
*אני שוב מחכה כבר לספר הבא בסדרה.
וכמו שאמרתי, בספר אהבתי את ליסנדרה יותר.
הסיבה לכך היתה פתיח מפרק שלה שגרם לי להזדהות, למחשבה, והייתי רוצה לצטט אותו ולגמור בכך את הביקורת שלי. אני יודעת שהיא יצאה ארוכה מאוד וכל הכבוד למי שקרא אותה עד פה, שהיא אולי שוב מעלה ריב קטן, אך עדין-תודה שקראתם ומי שלא רוצה לקרוא את זה, תודה שקראת. וגם למי שקורא, אני מקווה שיהנה:).
<I>"היא נזכרה שהילדים בכפר היו לועגים לה כשהיתה בת שש, אולי בת שבע. פעם, ילד אחד, מרושע במיוחד, הכשיל אותה בדרכה חזרה הביתה מהיער, כשזרועותיה היו מלאות עצי הסקה שנשלחה לאסוף.
היא לא ראתה את הרגל שהמעידה אותה. והיא לא הבחינה בשלולית הבוץ שמתחתיה עד שנשכבה עליה, עם הפנים בתוך הרפש, עצי ההסקה מתעופפים ידיה ונוחתים בתוך המים הבוציים. הורסים לגמרי.
"ליסנדרה בכיינית," התגרה בה ילד אחר כשהתחילו הדמעות לזלוג מעיניה. חבריו הצטרפו לצחוק. "ליסנדרה בכיינית! בכי עוד יותר חזק, לא שומעים!" הם ברחו משם כשגרגור התקרב, (הערת שוליים למי שלא קרה- גרגור הוא אחיה) אבל היא בקושי היתה מסוגלת לראות אותו מבעד לדמעות. עצי ההסקה נהרסו, אחרי שנדרש לה נצח כדי לאסוף מספיק זרדים וענפים יבשים. בלעדיהם, היה ידעה בבית לא יהיו לא ארוחת ערב ולא חום. היא ניסתה לקום, רק ישבה שם בשמלה מטונפת בבוץ ובכתה.
"תפסיקי את זה," אמר אז גרגור.
אבל היא לא יכלה. היא לא היתה מסוגלת להפסיק לבכות, על אף שרצתה מאוד.
"תפסיקי עם זה," אמר שוב, אחז במפרקי ידיה ומשך אותה בכוח על רגליה. "תפסיקי לבכות!"
"הילד הוא דחף אותי, הוא כל כך רע!"
"ואת מופתעת? הוא לכל מי שמרשה לו. נו באמת, ליז הקטנה. חשבתי שאת יותר חכמה."
"דבריו הפתיעו אותה. "יותר חכמה?"
"אולי את באמת תינוקת בכיינית."
"אני לא!"
הוא דחף אותה עד שכשלה לאחור ונפלה שוב לתוך השלולית. היא הביטה בו בזעזוע.
"את מתכוונת להרשות לי לעשות את זה?" שאל בתקיפות.
"מה?"
"קומי!"
הזעזוע פינה את מקומו לזעם כשעמדה על רגליה. היא נעמה בו מבט, אגרופיה הקטנים קפוצים לצד גופה, ושכחה את הדמעות.
"זה יותר טוב," אמר. "את לא בוכה כשמישהו מפיל אותך. את קמה על רגלייך. את קמה ונלחמת בחזרה. ומהר מאוד אף אחד כבר לא יפיל אותך, כי הם יידעו שלא כדאי להם. את לא תתני לאף אחד לדחוף אותך ולהתעלל בך ולגרום לך לבכות. הבנת?"
אז, לפני שנים, ליסנדרה לא הבינה מה הוא מנסה ללמד אותה. היא ידעה רק שהשמלה שלה התלכלכה, ושאמא תכעס על כך שהיה בזבזה כל כך הרבה זמן, אבל הביאה ליבתה רק בוץ.
<B>קומי.</B> שוב ושוב. תמיד יהיו כאלה שידחפו אותך לבוץ וילעגו לך. הם רוצים לראות דמעות. הם רוצים לראות תבוסה, כי זה גורם להם להרגיש טוב יותר בקשר לחייהם הקטנים והעצובים.
אבל לפעמים קשה לקום בחזרה. לפעמים הבוץ כה סמיך סביבך, עד שאת לא יכולה להיחלץ ממנו. והצחוק הלעגני לא מפסיק."</I>
ומכיוון שהספרניות רואות אותי ואת חברותיי באות כמעט כל יום לספריה, הן ביקשו שנעזור להן להציע ספרים לילדי כיתה ח' (שמעכשיו אקרא להם בשמם המקובל בבית ספרי- חתניקים).
אני וחברה נוספת שלי, שמה ניצוץ בחושך באתר, הסכמנו ועזרנו לפרוס ספרים על השולחנות, כתבתי כמה ביקורות קצרות לספרים והתנדבנו לצאת משיעור כדי לעזור.
שהגענו לשם הם כבר היו באמצע ורובם כבר בחרו ספרים, וששאלתי את הספרנית מה הם לקחו והיא סיפרה לי שהמורה שלהם, המורה לספרות שהוא גם שלי, לא מסכים להם לקחת הרבה מהספרים שהבאנו להם.
אני וניצוץ היינו קצת מזועזעות, כלומר, למה הוא מגביל אותם בספרים שהם יקראו? למה הם לא יכולים לקרוא איזה ספר שהם רוצים? אבל ניסינו לרסן את עצמנו.
ואז פנינו אל חברינו החתניק, שנקרא לו בשם הקוד "ביסלי". ביסלי אוהב לקרוא ספרים כמעט כמונו, הוא אפילו קרא את ההוביט באנגלית. וששאלנו אותו איך היה להם עד עכשיו הוא סיפר כי ילדה הגיעה עם ערימה של כל ספרי שרלוק והיתה צריכה לבקש ממנו אישור לקרוא אותם. אבל המורה אמר לה לא כי "זה בלשי מידי ולא ספרותי מספיק".
באותו הרגע אני וניצוץ התעצבנו. מה זה "בלשי מידי"? מה רע בבלשות? למה להגביל ילד שרוצה לקרוא ספר מסוים? למה הוא לא יכול לקרוא את מה שהוא רוצה?
ויותר מזה, הוא אסר להם לקרוא חצי מהספרים כי יש להם ערך בויקיפדיה וחשב שיעתיקו. אם הוא חושב שהם יעשו את זה, הוא יכול לפתוח את הויקיפדיה של הספר לצד הסיכום של הילד ולראות אם זה מועתק, כמו שעשו המורות שלי ביסודי.
כי לדעתי, ילדים שלא קראו ספר ארוך מאז כיתה ג' (שגם אז לא היה ארוך במיוחד) ולא רגילים לקריאה צריכים לקרוא את מה שהם רוצים, העיקר שהם יקראו משהו! למה צריך להגביל אותם בספרים שהם קוראים?
נכון, אולי משחקי הרעב זה לא הספר האידיאלי למורי ספרות (אם כי לדעתי הוא טוב מאוד ויש בו מסרים חזקים על החברה) אבל אם ילד רוצה לקרוא משהו בכיף, עדיף שיקרא את זה מאשר שלא יקרא בכלל.
כך ניצוץ ואני יצאנו מהספרייה בכעס על המורה (וגם הספרניות די כעסו עליו). ובגלל שהוא מורה הספרות שלי, חיכיתי לשיעור ספרות כדי לשאול אותו מה זה אומר בלשי מידי מבחינתו ולמה הוא הגביל ילדים בקריאת ספרים. ושהגיע השיעור ושאלתי אותו הוא אמר לי, בפשטות מסויימת, שספרי הנוער של ימינו הם לא ספרות. שהם סיפורים נחמדים אבל הם לא ספרות. והתחלתי לשאול אותו על ספרים מסוימים. וכמו שאתם יכולים אולי להבין, המצב לא השתפר והלכתי למקום שלי כשעיניי נעוצות במורה בכעס, אבל בעיקר עצב. שמישהו משפיל את הספרים שאני אוהבת, ספרים גדולים ומצליחים שהצליחו לעבור את מבחן הזמן כמו שרלוק הולמס, שר הטבעות והארי פוטר "כלא ספרות ראויה" אני מרגישה את הכאב שבלב שלי שכך הוא תופס את זה, את הספרות שלנו, הספרות היקרה שלנו, שלי. ושמישהו אומר שפנטזיה כלשהי היא לא ספרות ראויה, אני בכלל מתעצבנת.
ולא נציין גם שמורה אחרת שבאה עם הכיתה שלה באותה משימה, היא נתנה להם לקרוא כל דבר מספרי הספרייה, רק העיקר שיקראו.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, המבוגרים של האתר, אני יודעת שרובכם לא מזלזלים בנו או בספרות שלנו כי אתם מבינים אותנו. אבל שמישהו אומר את זה, אני מרגישה כעס כל כך גדול שקשה לרסן אותו. שמכלילים שוב את בני הנוער כשטחיים שהספרים שלהם הם רק סיפורים נחמדים ותו לא. אומנם באמת יש סיפורים כאלה (ראו את דמדומים) אבל יש כאלה עם מסר עמוק וחודר כמו של מבוגרים (ראו כאוס מהלך ועוד רבים אחרים).
נמאס לי מהכללות, אתם יודעים, באמת שנמאס לי.
אז הספר שעליו אני כותבת "מלכה אדומה" הוא כמו שאתם והמורה שלי לספרות תוכלו לכנות "כספר נוער טיפוסי עם סיפור נחמד".
זה מספר על עתיד שבו יש מעמדות לפי סוג דם. כן...סוג דם.
יש כאלו עם דם כסוף שהם האצילים והעשירים שחיים בנפרד מהעולם ושולטים בכולם ובנוסף לזה יש להם כוחות כמו להפוך את העור לאבן, לשלוט במתכת ויסודות אחרים, טלקנזיס ועוד.
ויש כאלו עם דם אדום שהם כמונו, חסרי כוחות, שנלחמים במלחמה בלתי נגמרת שהכסופים שולחים אותם להילחם בה. האדומים הם כמו עבדים לפעמים של הכסופים, המעמד שלהם ירוד יותר והמצב שלהם פחות טוב.
ובעתיד הזה יש את מייר, נערה חוצפנית להפליא, כייסת מקצועית, שאחרי שהיא מנסה לגנוב מאדם אחד- חייה משתנים והיא נשלחת לארמון שם היא מגלה שלמרות שדמה אדום, יש לה כוחות של כסופה. היא נכנסת לתוך עולם התככים של הארמון כשהיא מנסה להציל את משפחתה וחברה הטוב מהמשטר. ונוסיף לזה גם תנועה שמורדת בשלטון של האנשים עם הדם האדום ושמייר נקרעת בין הארמון לבין תנועת המרד וגם בין שני נסיכים-אחד שהיא מאורסת אליו בכוח (מייבן) ואחד שהיא אוהבת אם כי היא מנסה להכחיש זאת (קאל).
מזכיר לכם משהו, מישהו? משחקי הרעב שמעתי בקהל?
כן, גם אני חשבתי ככה בהתחלה.
התחלה מזכירה את משחקי הרעב, <B>מאוד</B>. <I>ברצינות? זירה? את רצינית ויקטוריה?</I> היתה המחשבה העיקרית שלי בהתחלה.
אבל כשתעברו את העמודים הראשונים תגדלו שהספר הזה <B>ממש לא</B> משחקי הרעב (ואת זה אומרת זו מרבה להשוות ספרים למשחקי הרעב).
כי הספר הזה הוא לא מוגדר-הוא חצי פנטזיה וחצי מדע בידיוני-דיסוטופי כמו במשחקי הרעב.
אבל הוא אחר, הוא שונה.
בכל כך הרבה מובנים שאני לא אצליח לספר, בעיקר כי הם ספוילריים חמורים.
אבל אנסה להשאיר את הספוילריים מחוץ לביקורת, לטובתכם האישית.
כי הספר הזה פשוט עשוי מטוויסטים ותפניות בעלילה. אם לא היה אותם-לא היה ספר. ולשם שינוי, הטווסיטים מפתיעים ומשאירים אותך במבט מבולבל לרגע ואז בפה פעור.
ועוד נקודה לספר, משולש האהבה שבו בעל פואנטה! הוא לא דביק, לא קיטשי מידי והוא טורם לעלילה ולא סתם נדחק אליה! כן שמעתם נכון רבותיי וגבירותיי, משולש אהבה מועיל! לא חשבתי שאומר את זה בחיי אם אודה באמת. ורק אומר- תתמכו בקאל או באף אחד או שליבכם ישבר. אני מעדיפה שתתמכו באף אחד, אבל עדין, קאל עדיף על מייבן (ולא ניכנס לדעתי עליו כי אני כנראה לא אובייקטיבית). וחשוב לומר שהחבר שלה לא במשולש אהבה, הוא סתם חבר טוב. וזה בונוס נוסף, פרט לזה שהדמות הזו מעולה.
והדמות הראשית, מייר, טובה לא פחות. היא צינית, קשוחה, לא צריכה אף אחד, עקשנית אבל בעלת רגישות מסויימת. אני יודעת שקטניס עוברת בראשכם כרגע, אבל אל תתבלבלו, זו לא קטניס. זו מייר והיא אחרת מקטניס בכמה מובנים ואומר גם שהיא התחבבה עלי יותר מקטניס כי גם היתה בה רגישות גדולה יותר שיכולתי להתחבר אליה. והיא עוברת שינויים והתלבטויות, היא לא שטחית.
וגם נאמר שכל הדמויות מעולות ואנושיות מאוד, שהחביבה עלי היא ג'וליאן הזקן והחכם.
העולם שיצרה ויקטוריה מוחשי ומסים ואומנם הוא לא ברור כל כך, אבל בספר ההמשך הכל מתבהר לגמרי.
ויקטוריה בכלל היא אישה מקסימה לדעתי. שמישהי פרסמה ביקורת לספר ביוטיוב היא הגיבה לה. היא עונה למעריצי הספר שלה תמיד ואם תרצו, אתם מוזמנים להסתכל בתודות שלה, שם היא הודתה לסופרים נהדרים כמו טולקין ורולינג ו-ק. סי. לואיס וגם לבמאים נהדרים כמו פיטר ג'קסון (קינג קונג וכל סרט שבוסס על ספר של טולקין) וגורג' לוקאס (מלחמת הכוכבים). היא כתבה שם: "גדלתי בעיירה קטנה, אבל הודות לאנשים האלה, מעולם לא הרגשתי שעולמי קטן כמוה."
והמשפט הזה נגע בי כי גם אני כזו בדיוק וכי התודות שלה, כל שאר התודות, גרמו לי להרגיש חמימות כלפי אותם אנשים למרות שאין לי מושג מי הם בכלל חוץ מאיך שהיא תיארה אותם. בכלל, כל תודות בסוף ספר בשבילי זה חלק מהסיפור.
דבר אחרון יש לי לומר: אם יש לכם כוח, חשפו בגוגל את הספר באנגלית ותסתכלו על הכריכה שלו, על הכתר ההפוך והמדמם על הרקע הלבן והאותיות השחורות, היפות והבוהקות (ואומר שהכריכה גם יפה יותר במציאות).
ואז תחפשו את הספר בעברית או שתסתכלו על התמונה בצד הביקורת, ותנסו להשוות.
חבל שלא לקחו את הכריכה המקורית בעברית, כל כך חבל. כי כך הופכים ספר עם כריכה מדהימה לספר עם כריכה "בסדר" שדוחה את הקוראים. כמו רבים, יש לי פגם עם כריכות ושהיו לי את שני העותקים, באנגלית ובעברית, לא יכולתי שלא לצקצק בלשוני למראה הכריכה הישראלית. אבל יש כריכות גרועות יותר, אתעודד בכך.
הספר הזה הוא לא חמש ולא ארבע, הוא ארבע וחצי. אבל אתן לו את החמש המכובד והנוצץ כי אהבתי אותו כל כך למרות, ואולי בגלל, שהוא לא מושלם.
"בבית הספר,
מלמדים אותנו על העולם שהיה לפנינו.
על המלאכים והאלים שחיים בשמיים.
שולטים באדמה באדיבות ובידיים אוהבות.
יש כאלו שאומרים שאלו רק סיפורים,
אבל אני לא מאמינה לזה.
האלים עדין שולטים בנו.
הם ירדו מהכוכבים.
והם לא אדיבים עוד."
-ציטוט מגב הכריכה האמריקאית.
לא רציתי שהביקורת שלי תהיה ככה, עם האמירה השנויה במחלוקת אולי בפתיחה. היו לי רעיונות אחרים, לדבר על המשפחה-אחד הדברים החזקים בספר, על שחמט או על מעמדות, אבל הנושא הזה נתקע במוחי ולא עזב אותו והייתי צריכה לכתוב אותו איפשהו, איכשהו, אם כי הייתי במחסום כתיבה נורא.
אך אלו החיים, הם לוקחים אותנו למקומות שלא חשבת שתהיה בהם, וכך גם הכתיבה, וכך גם מלכה אדומה.
