אני אוהב את אח שלי.
אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו.
וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים).
כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי.

אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם.
אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס.
הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה.
אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק.
למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים.
אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד.

היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'.
ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע.
דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: <B>מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים?</B>

אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר.
ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה <B>בגלל</B> זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי.
לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים.
לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית.
אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות.

הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים.
נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם.
למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר.
הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם.
והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו.

החיים הם דבר לא צפוי.
החיים הם דבר נורא.
אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

עפיפונים בשמי שכם

כשהתחלתי לקרוא את הספר עפיפונים, הרגשתי שיש לי סיפור אישי מעניין, אך לא הצלחתי להיזכר בו. הימים חלפו, ניסיתי להיזכר, אך ללא הועיל, ולפתע באופן בלתי מוסבר עלה בזיכרוני סיפור העפיפונים הנשכח שלי, את משמעותו הבנתי כעת באמצעות סיפורו של רומן גארי המספר על, ילדות והתפכחות, על חלומות ומלחמות והאהבה אחת גדולה המנסה לשרוד.

בסוף שנות השמונים, האינתיפאדה הראשונה פרצה בהפתעה גמורה. הוצבתי כחייל מילואים בעיר שכם, בכדי לדכא את המרד הפלסטינאי הראשון שהיה עדיין תמים. הצטיידנו בסיד בכדי למחוק סיסמאות, ובמגזרי תיל מאורכים בכדי לנתק את דגלי אש"ף שנקשרו לחוטי חשמל, ובעיקר לרדוף אחרי ילדים מידי אבנים, שירות מדכא, שהיה בו הרבה טמטום ומעט רגעי חסד.

כול יום בערך בשעה שתיים אחה"צ, גלשו רוחות חזקות לעמק שבין ההרים, והילדים הזדרזו להפריח עשרות עפיפונים לשמיים, רובם בצבעי שחור אדום ירוק, לבן, הדגל הפלסטינאי, שהשתדלנו למחוק את קיומו.

עפיפון משחק ילדים תמים, חפץ שברירי, הועף למרומי שמיי התכלת ובקצהו חוט ניילון ארוך וסמוי מן העין שחיבר אותו למציאות הקרקע הבוערת. העפיפון היה ביטוי לא צפוי לשמחת חיים, לחופש, לכוח הנפלא להתרומם לשמיים שמזכרים תיקווה גדולה. הרגעים בהם עפיפונים מילאו את שמי שכם היו שילוב של אבסורד ויופי שחברו למציאות הבלתי אפשרית שיצר המפגש בין חיילי המילואים לילדים של שכם, שביטאו את הכמיהה שלהם לחופש בדרכם הייחודית.

עלילת הספר מתרחשת ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, לשקט המדומה, פרצו כהפתעה רוחות מלחמה. גיבור העלילה הוא לודו, ילד יתום מהוריו הגדל בנורמנדי, אצל דודו אמברואז פלרי, בנאי עפיפונים תימהוני, הומניסט ולוחם חופש, באמצעותו בנה גארי מטפורה גדולה ונפלאה לרוחו של האדם, כעפיפון, המבטא מאבק בין האדמה - המציאות האלימה, לשמיים - האוטופיים, המסמלים חלומות, כמו אהבה גדולה, ורעיונות שמגבהים עוף,אך הם שבריריים כמו העפיפון.

חתיכת מניאק הנסבו הזה, אני הולך להתפתל פה כהוגן כדי לנסות לכתוב ביקורת בלי חלילה להכניס ספוילרים, ואני כמובן צריך לנהוג במשנה זהירות, שכן אני יודע שדרי האתר נתברכו ביכולת קריאה בלשית, קריאה בין השורות, וגם מתוך מה שלא אכתוב אתם עוד עלולים לעשות אחד ועוד אחד וליצר לכם ספוילר. אז מה עושים...?
תראו נסבו לכאורה לא מזלזל באינטליגנציה של הקורא שלו, והוא גם רוצה לתת לנו (הקוראים) תחושת הצלחה, אבל חלילה לא לצאת פרייר, כי הרי הכי אנחנו אוהבים בספר מהסוגה הזו לומר בסוף... ידעתי, כמעט כמו שפולנייה אוהבת להגיד אמרתי לך (פולנייה כמשל חברים, בל נפתח דיון עדתי).
אז מה עשה נסבו, נתן לי לנחש נכון, ואז הוכיח לי שזה לא מה שחשבתי, טלטל אותי דרך מספר חשודים אחרים (כולל מעצרים, עימותים you name it) כדי בסוף לתפוס את ההוא שחשדתי בו מההתחלה.
תודו שזה מחוכם, אני גם מקבל ליטוף ליכולת הבלשיות שרכשתי לאורך השנים, אבל אני לא יכול להגיד ידעתי... שכן, ידעתי ונטשתי והשתכנעתי שטעיתי, והתמסרתי לאמת האחרת... בקיצור מחוכם.
בעיה אחת מובנית בספרי בלשים שנסבו לא הצליח לפתור, לא בטוח שיכול להיות פתרון... מספר העמודים לסוף... אם 100 עמודים לסוף מסתמן פתרון אתה בתוך תוכך כבר יודע שזה כנראה לא הפתרון האמתי, כיצד ניתן להתגבר על בעיה טכנית זו..? אין לי מושג.
אחסוך מכם מילים בשבחו של נסבו, הוא כנראה לא צריך את זה, גם לא אדרג את נסבו הזה מול אחרים בסדרה, מספיק שאגיד שסיימתי אותו תוך 3 ימים, בתוך הבלגן של העבודה, הכנת תחפושות ל 4 ילדים (פנדה מהפרסומת never say no to Panda? נו באמת מה קרה לזורו? משהו שאפשר לקנות ב 99.90), משלוחי מנות (מלאכת יד) ועומס רגיל- נו אתם יודעים.
בקיצור אני נהנתי.
התעלומה הכי גדולה בספר הזה, היא כמובן - איך זה שאני כותב את הביקורת הראשונה? (או שאלון כבר קרא באנגלית?- אני תכף בודק) אחרי החג שמח