<I>"הבאת את החומר?"
"בדיוק כמו שביקשת אדוני"
"איזה ספר הפעם?"
יצורים יפהפיים נשלף
"את צוחקת עליי? רומן רומנטי עם נגיעות קיטשיות?" מבט מזועזע
"תנסה"</I>
מותר לחשוב לפעמים שהחיים הם סרט מתח, לא?
אז ידידה שלי הביאה לי לפני כמה חודשים את "יצורים יפהפיים", ומאז הוא נח כמה חודשים טובים על המדף.
הספר עושה רושם ראשוני של ספר קיטשי, דוחה ורומנטי. העלים הוורודים והדרך האפלה, התקציר שנפתח בדיבור על אהבה, ו.. הכול.
כמו שכבר הבנתם אני לא בדיוק מחבב את הז'אנר הזה.
אז למה לקחתי אותו בכול מקרה? כי החלטתי לתת לז'אנר הזה (שנקרא אצלי 'דמדומים ועוד') צ'אנס פעם אחת. וגם בגלל שהיה בכול הסיפור הזה משהו מסתורי שהייתי חייב לפצח.
"כשלינה דוקיין מתחילה ללמוד בבית ספר-" רגע. כולם כאן בטוחים שלינה היא הדמות הראשית? כשאני קראתי את הספר זה היה נראה לי הכי הגיוני שאיתן הוא הדמות הראשית. אפילו שהעלילה מסתובבת סביב לינה, הסיפור מסופר מנקודת המבט של איתן, והקוראים מחוברים למחשבות בראש שלו כול הזמן.
אז איתן חי בגטלין, עיירה אמריקאית ממוצעת וקטנה בדרום ארצות הברית.
כולנו מכירים את העיירות האלה, בעיקר מתוכניות טלוויזיה או סרטים. המקומות הנידחים האלה שבהם כולם עסוקים ב (סליחה על הביטוי) תחת אחד של השני, ומרכלים על כול דבר שזז, מרוב שעמום וקנאה.
הוא מרגיש לא שייך לשם, הוא לא רוצה להיות חלק מכול זה. אבל כזה הוא, ובינתיים הוא לא יכול לברוח מזה.
כשתלמידה חדשה, לינה, מגיעה לגטלין, כול תשומת הלב מופנת אליה. כולנו יודעים שתלמידה חדשה במקרה כזה, חייבת להפוך למלכת השכבה, או למנודה. עצוב עד כמה החברה קשה ואכזרית בימינו.
לינה מקוטלגת מהרגע הראשון, אפילו לפני שראו אותה- למנודה. ולמה? בגלל שהיא האחיינית של מייקון, המתבודד המשוגע (כן בטח, משוגע).
אבל איתן לא זורם עם החברה, הוא מזהה בה משהו שונה, ומחליט להתעקש עד שהוא יגיע אליה. ללב שלה. <B>ברגעים שאני כותב את הביקורת אני מופתע מעצמי שבאמת קראתי את הספר הזה</B>
אחרי הרבה עבודה קשה הוא מגיע אליה. ומגלה עולם שלם שלא ידע עליו. מגלה שהסתירו ממנו כול כך הרבה דברים.
במשך הזמן האהבה ביניהם מתפתחת, והם מתעלמים כמעט לגמרי מכול הסימנים המראים שהאהבה שלהם מקוללת, אהבה שלא נועדה להתממש.
בספר אנחנו נחשפים לעולם פנטזיה שלם, ומסובך, מאוד מסובך. העולם הזה משתלב בהיסטוריה, שאיכשהו מתקשרת גם למלחמת האזרחים. הכתיבה מדהימה, היו רגעים שגרמו לי לעצור את הנשימה, והרבה רגעים מצחיקים.
אבל יותר מהכול- הספר הזה מעניין. בשתי מילים- מעניין בטירוף. לא היה רגע משעמם, דבר שלא קורה בהרבה ספרים.
איך אפשר להשתעמם עם כול הפרטים האלה? עם כול הדמויות והעלילה הזאת?
העלילה סוחפת ולא עוצרת לרגע, הדמויות עמוקות מאוד, ומאחורי כול אחת ואחת עומד סיפור שלם.
אז אי אפשר להגיד ש"יצורים יפהפיים" הוא הספר הכי מקורי שראיתי, אבל הוא הרומן הכי יפה שקראתי.
"בדידות היא לחבק את האדם שאוהבים, בידיעה שאולי לעולם לא תחבקו אותו שוב".
