השקפת עולם
כולם הצטופפו בכיכר והפנים של הכפריים נשארו באותו מבט של בוז כלפיי הנערה שעמדה עכשיו על המוקד.
ראיתי את המקרה הזה כל כך הרבה פעמים ובכל פעם אני שואל אותה שאלה, האם המכשפות האלה עושות מעשים כל כך נבזים כמו שאנשי הכפר מספרים?.
אף פעם לא ראיתי את המכשפות האלה עושות את הדברים שנאמרו מפיהם של אנשי הכפר ובגלל זה אני תוהה אם מעלים אותן על המוקד על סמך עדויות מוצקות או סתם על ידי דיבור חסר הוכחה.
הנערה על המוקד נראתה מבוהלת כמו שאר הבנות לפניה ונאבקה בחבלים הקושרים את ידיה לעמוד העץ.
הן תמיד הסתכלו על אנשי הכפר במבט מבקש עזרה כמובן שאף אחד לא הלך לעזור להן אפילו לא פעם אחת.
המלך אחז את הלפיד והאש כבר בערה והנערה הסתכלה עליו באימה.
עמוד העץ התלקח והסתובבתי בגבי למוקד שמעתי רק את הצרחות שלה אני לא רוצה לחשוב מה ההרגשה שהעור שלך מתלקח באש.
כל אנשי הכפר התחילו להתרחק מהמקום והתחלתי גם ללכת.
חציתי את הכיכר, עובר בין כל האנשים עד שהגעתי לביתי.
כל המשפחה שלי גרה בבית הקטן הזה אני מקווה שבעתיד יהיה טוב יותר.
ישבתי מול שולחן העץ מעין ביומנו של אבי, בכל יום אני קורא כמה עמודים נוספים.
אני שומר מלכותי כמו אבי לפניי, אבא שלי נהג לתעד את כל המסעות שלו ביומן עשוי עור.
אני זוכר שהייתי קטן תמיד הייתי מסתכל עליו כותב, רציתי להיות כמוהו אני מאמין שאני כזה אבל הוא לא כאן כדי לראות את זה.
הפכתי דף והיה מצויר עליו ציור, אף פעם לא ראיתי ציורים ביומן של אבא שלי.
הציור עורר בי אימה זה היה שומר על סוס שבעזרת שוט קשר את ידיה של נערה חסרת אונים וגרר אותה אחריו. המראה היה מזעזע.
מעל התמונה הייתה כותרת קטנה בכתב ידו של אבא: מכשפות.
הסבתי מבטי לדף השני מתחיל לקרוא לאט כדי לא לפספס שום פרט.
היום זה היה יום שונה, שונה מכל האחרים.
בפעם הראשונה ראיתי מכשפה בסיור היומי ביערות ואחד החיילים הוותיקים הצליח לתפוס אותה.
בהתחלה שמרתי על כמה שיותר מרחק ממנה אבל שראיתי שהיא אפילו לא מנסה להשתחרר זה היה נראה לי מוזר.
שמעתי סיפורים על מכשפות ששרפו אנשים רק בנקישת אצבעות או בעזרת מבטן אבל היא לא עשתה כלום רק ניסתה להשתחרר מהחבלים הקושרים את ידיה.
השומר דחף אותה לתא מחניק בצינוק ופקד עליי לשמור שהיא לא עושה צרות.
ישבתי על הכיסא מביט בה מבעד לסורגים היא גם הביטה בי וכלום לא קרה.
"למה את לא מנסה להשתחרר?." שאלתי בסקרנות.
היא המשיכה להסתכל עליי ושתקה, אולי היא לא יודעת לדבר או לא הבינה אותי?.
"כי אין לי איך." אמרה לפתע והרמתי את מבטי אליה.
"מה זאת אומרת? את מכשפה." אמרתי ועיניה נפערו כאילו אמרתי משהו חדש לה, כאילו לא שמעה את זה מעולם.
"מה אמרת?." שאלה וקמה ואחזה בידיה את הסורגים והביטה בי.
"מכשפה.. אמרתי מכשפה." אמרתי קם ומתקרב כמה צעדים לעבר התא.
"ככה אתם קוראים לנו? למה?." שאלה והסתכלתי עליה לא מבין.
"מה זאת אומרת למה? כי זה מה שאתן זה מה שאת שמעתי סיפורים עליכן העליתן אנשים בלהבות רק מהמבט שלכן או בנקישת אצבעות אתן הורגות אנשים." אמרתי נצמד לגמרי לסורגים והיא התרחקה ואז התיישבה על הרצפה.
"זה מה שהמלך אומר?." שאלה.
"אז מי את חושבת שאומר את זה?."
"הוא משקר לכם! הוא רוצה שתהיו במסגרת שלו, שתתנהגו כמו שהוא רוצה אלה שביערות רק חושבות בצורה חופשית אנחנו חכמות אנחנו מכינות תרופות מעשבי מרפאה כל מה שמספרים הוא לא נכון ואנחנו לא הורגות אנשים ההפך אנחנו רוצות לעזור." אמרה.
"את משקרת." אמרתי והיא קמה ואחזה בסורגים שפניה מול פניי.
"משקרת? תחשוב על זה בעצמך אין יותר רוקחים בכפר הזה אנשים מתים כי אין תרופות, סופרים ואומנים שהיו בכפר הזה סולקו הוא רוצה שלא תחשבו בעצמכם אתה לא מבין?." שאלה והתרחקתי ונזכרתי באבי שהיה כל הזמן כותב יומן ולאחר שמסיים לכתוב היה מכניס אותו לחריץ בקיר.
תמיד אבא שלי אמר לי בתור ילד קטן להיות כמה שפחות בולט הוא אמר לי שככה שורדים.
"למה אתה שותק?." שאלה.
הסתכלתי לעבר החלון בעלת הסורגים רואה שכבר לילה.
לקחתי את המפתחות ופניתי לתא.
היא הסתכלה עליי המומה.
"אני אקח אותך חזרה ליער ותברחי כמה שיותר רחוק ברגע שמוצאים מישהי כמוך משמידים אותה והם לא יוותרו עד שימצאו אותך." אמרתי פותח את הדלת והיא יצאה החוצה.
אבל היא לא הלכה, היא לא רצתה ללכת.
הפכתי את הדף וראיתי תמונה של אמא, למה התמונה של אמא נמצאת אחריי החלק הזה ביומן?.
ואז ראיתי את מה שכתוב למטה: העירה את עיניי.
הרמתי את מבטי המום, אמא שלי היא הדמות מהיומן.
שמעתי לפתע צעקות מבחוץ.
סגרתי את היומן והכנסתי אותו למחבוא הקבוע מתחת לשעון ולקחתי את החרב של אבי ויצאתי מהבית.
התקדמתי לעבר הכיכר המוקד כבר נוקה ועמד עמוד עץ חדש באמצע המוקד.
עוד אחת? הם תפסו עוד אחת.
פיסלתי דרך בין האנשים ונעמדתי קרוב יותר מאי פעם למוקד.
הנערה על המוקד הייתה בעלת שיער שחור גולש ועיניים ירוקות לא ראיתי כמוה לעולם היא לעומת האחרות לא בכתה והתחננה במבטים לעזרה היא הסתכלה על המלך בבוז ודפקה את ידיה בעמוד כניסיון להשתחרר.
"מנוול." אמרה לעבר המלך ומבטה ננעץ בו והוא מיד הסב את מבטו, משחק את המשחק לפי הסיפורים והשמועות שנשמעים בכפר אבל הוא זה בעצמו שמשקר לבני עמו וגורם להם לחיות בפחד ממשהו שלא קיים והורג נשים חפות מפשע.
הכל רק שקר, שקר מגעיל וגועלי שרק עכשיו אני מבין עד כמה הייתי עיוור!.
הוא הביט בה במבט מזלזל והדליק את הלפיד.
היא לא פחדה היא הסתכלה עליו במבט מלא גאווה וחיוך מאושר, עבר זמן רב מאז שראיתי חיוך כזה.
חיוכים כאלה על פניהם של הכפריים לעולם לא ראיתי, בעצם למה שהם יחייכו במצב שבו אנחנו חיים? מצב של שליטה עלינו כאילו אנחנו בובות מריונטה.
היא זכתה לחיות חיים טובים יותר מכל אנשי הכפר היא חשבה בחוכמה וברחה ליער כדי לחיות ולחשוב כמו שהיא רוצה ולא נשלטה על ידי מישהו אחר כמו כולם כאן או כמוני.
אבל עכשיו אני מבין ויודע שאסור לשתוק לו על זה ולכן החלטתי פשוט לקום ולהילחם אפילו עם זה יעלה לי בחיי לא אכפת לי העיקר שלא ייקחו כאן עוד חיים.
שלפתי את החרב ועליתי על הבמה והצלחתי לחתוך את החבל ולשחרר אותה ובנוסף להפיל את הלפיד ולמשוך בידה של הנערה שחורת השיער ולרוץ.
שמעתי לפתע צעקות ובפעם הראשונה סובבתי את מבטי למוקד והמלך הוא זה שעלה באש הפעם, הלפיד נפל על פניו.
שהיינו כבר בתוך היער הנערה שחררה את ידה מידי ונשענה על העץ מסתכלת עליי ושותקת.
פניה הביעו בלבול, סקרנות ואפילו מבוכה.
הבנתי שהשאלות שהיו לי קודם לפניי קראת החלק המיוחד ביומנו של אבי היו מוצדקות ונכונות, תמיד הרגשתי שזה נכון אבל בגלל הסיפורים של המלך תמיד הייתי עיוור.
תהיתי אם אני היחידי שרואה את השקפת העולם המעוות הזו של המלך, השקפת עולם שגויה לחלוטין שצריך לעצור ולהכחיד. לפי דעתי בני האדם נוצרו בשביל לחיות ובשביל היצירתיות שבהם זו השקפת העולם שצריכה להיות קיימת.