קיימת בעיה גדולה בספר שמביא ציטטות.בדרך כלל הוא מנותק מהקשרו.אבל הספר הזה הוא חובה.הספר מחולק למדורים שלגביהם ישנם ציטטות מתוך מחזותיו של חנוך לווין. היופי שעומד לזכותו, שציטטות אלו אינן זקוקות להקשרים, הן עומדות בפני עצמן.וכל מה שהקורא יכול לעשות זה ללקט את הפנינים המרצדות לפי הקשר שהקורא עצמו מבקש למצוא.רק ראו הוזהרתם. בכל אחת מהן עובר חוט מריר וציני שהוא פרט מזוהה עם חנוך לווין.לקרוא כדי לצחוק, לקרוא כדי לבכות, לקרוא כדי לקלל לקרוא.

חוות דעת זו מתייחסת בעיקרה לנובלה בדמי ימיה.

היום הוא יום פטירתו של ש"י עגנון, שמואל יוסף, מי שעשוי להיזכר עוד שנים ארוכות כסופר הגדול ביותר שכתב בעברית, הסופר שהוא הוא הדבר האמיתי שיש לספרות שלנו להציע. עברו ארבעים וחמש שנים מיום פטירתו, נדמה לי אם כך שזהו זמן לא רע לומר כמה מילים על יצירתו, ובייחוד להתמקד באחת היצירות החשובות שלו, אחת היצירות הגדולות העמוקות, העצובות המדכדכות והנפלאות ביותר שיצר בכישרונו הרב, ואחת מיצירותיו האהובות עליי ביותר באופן אישי.

השפה הייחודית של עגנון משמשת עבור מספר רב של קוראים, נלהבים יותר ופחות, כסמן מזהה לאיש ולדרך סיפורו. כתיבתו משלבת באופן כמעט ייחודי, נגיעה עדינה בעלת נופך של אגדיות, ארכאיות תנ"כית עמוקה, אילוזיות רבות מן המשנה והגמרא ועולם הספר היהודי, ומכוסה בעברית עשירה בעלת ניחוח גליצאי משכר וקול דק של מספר יודע סתרים ולב.

השילוב הזה מופגן בהצלחה רבה ומרתקת בנובלה 'בדמי ימיה'.
'בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה, מעט ורעים היו ימי שני חייה'. יומנה של תרצה שסיפורה של אמה ואהובה שהופרדו בשנים שקדמו ללידתה הופך למסך שחור חונק שרובץ על לבה של תרצה, מונח מול דרכה וחוסם את עתידה, חוסם את פיתוח אישיותה וחשיבות עצמאיותה. תרצה, שהופכת שפחה של עברה הקשה של אמה, ומשתעבדת, מחוסרת כל סיכוי לעולם משלה, לניסיונות לתקן ולרצות את זיכרונה המדוכא והחנוק של אמה.

חייה של תרצה מתוארים ביד אמן נדירה.
הנובלה כתובה בגוף ראשון בידי נערה-אישה. עגנון מצליח לחיות ולהחיות דמות נשית בעלת מחסומים וקשיים נפשיים בהצלחה מאד מרשימה, סיפור שמעורבים בו חיי הגולה המורכבים ודילמות יהודיות מורכבות ומעל לכל אלה, דילמות אנושיות מורכבות ומדכדכות. הנובלה הזו מעידה, אולי מעבר לשאר יצירותיו, שמדובר באדם בעל הבנה גבוהה במיוחד בנפש האדם. הבנה שמזכירה נפילים מפוארים מתקופות אחרות בעולם הספרות.

לא יודע מה משך אותי לקרוא את הספר דווקא עכשיו. אולי ההוצאה החדשה, עם הכריכה המעולה שישר מושכת את העין. משום מה בחרתי בו, והתחלתי לקרוא. למחרת כבר סיימתי את הספר, מעורפל מרוב גאונותו.

כפי שאני אוהב להגיד, קלאסיקות הן יצירות על-זמניות. כלומר, קלאסיקה, למרות שהיא מתרחשת בזמן ומקום מסויימים, היא תמיד רלוונטית.
בנוסף, ספרים עם ביקורת כלפי החברה- הם הקלאסיקות. משום מה הביקורת תמיד רלוונטית. אפשר לראות את ״1984״, את ״ענבי זעם״, ״עלובי החיים״, ״חוות החיות״- כולם קלאסיקות ענקיות, כולם מעלים ביקורת חריפה כלפי החברה והמציאות, וכולם רלוונטיים.

״במערב אין כל חדש״ נכנס בדיוק להגדרות האלה. כמה פשוט ככה מבריק.

מסופר על חייל פשוט שנלחם את מלחמת השוחות, מלחמת העולם הראשונה, כשהוא חייל בצבא גרמניה. הסיפור מתאר את קורותיו בצורה פשוטה, מלאה אנקדוטות ממצבים שונים על חיי החייל. העלילה רווית דם, מתארת סצינות קשות ביותר, מבעיתות ממש.

וזאת גאונות הספר. לתאר את המלחמה בשלושה רבדים שונים- חיי היום יום, הקרבות, והמחשבות.
חיי היום יום אפילו משעשעים. אפשר לקרוא אותם ולצחוק, לראות שיש אווירה טובה בקרב החיילים. אך זו אשליה בלבד. תיאורי הלחימה, והמחשבות. אוי, המחשבות. אותם היסוסים פשוטים, תהיות של נער בן 20 מחלחלות עמוק אל תוך הקורא ומערערות את נפשו.

במהלך כל הספר הקורא שוכח בכלל שמדובר בצבא גרמניה, ״הרעה״. זה לא משנה. קרב זה קרב, חיים זה חיים, מוות זה מוות. הסופר מוכיח שוב, שזאת המלחמה המיותרת בהיסטוריה, והשנייה בכמות הדם שנשפך. מעורר חלחלה.