מאמא הזכירה לי צבר, קשה מבחוץ, אך רכה מבפנים. אולי הדמות שלה לא הייתה עדינת נפש במיוחד, או חכמה במיוחד, אבל היא וה"זאומנש" היו בלתי נשכחים, אהבתי אותם, ואני בטוחה שהספר היה נראה אחרת בלעדיהם (הזאומנש היה מרכיב מאוד חשוב בספר, יותר ממאמא, וכשאני אומרת זאומנש אני לא מתכוונת לרודי, אלא לשימוש הגאוני במילה הזאת, זאומנש זאת מילה גאונית, תנסו לומר אותה חמש פעמים ברציפות, זאומנש, זאומנש, זאומנש, זאומנש, זאומנש). מאמא הייתה אישה פשוטה שמנסה לשמור על היקרים לה, ולחיות בשלווה, בתקופה שקשה מאוד לעשות זאת. האנושיות שלה והפשטות שלה נגעו בי, והוכיחו שלא צריך תכונות מדהימות, או כישרון מדהים כדי להפוך דמות לדמות טובה.
רודי, ג'סי אוונס, זאוקל. (גם זאוקל היא מילה גאונית, אבל זאומנש יותר).
לילדים גרמנים נאצים במלחמת העולם השנייה הייתה מסגרת מאוד ברורה שצריך לחיות על פיה, ורודי מסרב לחיות על פי חוקים שמכתיבים לו, הוא מורד. מורד בלי לדעת שהוא מורד, מורד בתמימות של ילד קטן, כי הוא באמת ילד קטן, והתמימות והילדותיות שלו הפכו אותו לדמות הכול כך מקסימה שהוא.
הוא מצליח להיות מיוחד ושגרתי גם יחד, הוא מצליח לעצבן אותך, ותוך כדי גורם לך לאהוב אותו, הוא דמות נהדרת, וזאומנש לתפארת.
ליזל הדמות הראשית, הזכירה לי אותי קצת, ואני בטוחה שכול אחד יכול להתחבר אליה, בגלל הכנות והאנושיות הבוקעים מהדמות הזאת.
האובדן שלה כשאחיה מת, ההתסגלות שלה לבית חדש, ההכירות שלה עם פאפא, האהבה שלה לספרים, התעוזה שלה, והגנבות, כול אלא עיצבו אותה לדמות עמוקה ואהובה, והיא זוכה לחמישה כוכבים ממני, ולתואר הכבוד זאומנש. (אני אוהבת את המילה הזאת.)
וכמובן, שליד ליזל יש את מקס.
מקס הוא לא אמיץ במיוחד, או אציל במיוחד, הוא בסך הכול איש מסכן שמנסה לשרוד בחברה שלא מעוניינת בהישרדותו. הוא מרגיש אשם על כך שהוא חי, ומרגיש הקלה על כך שהוא חי. הוא פוחד למות, הוא לא רוצה למות, אבל הוא לא רוצה שאנשים שהוא אוהב ימותו בשבילו. אלוהים, אהבתי אותו כול כך.
"כול מה שיכולתי לעשות היה לפנות אל ליזל ממניגר ולומר לה את האמת היחידה שאני יודע בכנות. אמרתי זאת לגנבת הספרים ואני אומר זאת לכם כעת.
אני רדוף בני אדם"
ג`יני, שראתה את הארי, הפילה בטעות את קערית הדייסה שלה על הרצפה ברעש נוראי. משום מה ג`יני תמיד הפילה משהו כשהארי נכנס לחדר. היא צללה מתחת לשולחן להרים את הקערית שלה, וכשקמה הפרצוף שלה היה אדום כמו השמש השוקעת.
פשוט אי אפשר שלא להזדהות עם הילדה הקטנה, בעלת החיים הפשוטים, שמסתנוורת מזוהר שמו של הילד שהביס את הלורד וולדמורט. ג`יני לא סתם שבויה בהערצה ילדותית וביישנית כלפי הארי פוטר: היא פשוט לא מצליחה להסתיר את רגשותיה. היא שקופה לחלוטין, יש לרגשות שלה השפעה ועוצמה קיצוניים על התנהגותה:
"מה, גם את מתחילה ללמוד בהוגוורטס השנה?" הארי שאל את ג`יני.
ג`יני הנהנה, הסמיקה עד לשורשי שערה הבוער ושמטה את המרפק שלה לתוך צלוחית החמאה.
הלב נחמץ על הילדה המסכנה, אי אפשר שלא לחייך בחיבה, אי אפשר שלא לרצות לשקם לה קצת את הביטחון העצמי. ג`יני מעוררת בנו אמפתיה, על אף היותה דמות די שולית, בצורה מקסימה.
"תעזוב אותו, הוא בכלל לא רוצה את כל זה!" אמרה ג`יני ונעצה מבט זועם במאלפוי. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא פתחה את הפה ליד הארי. היא נעצה במאלפוי מבט זועם.
"פוטר, יש לך חברה!" לעג מאלפוי. פניה של ג`יני עטו צבע ארגמן...
ג`יני מגלה כאן תכונות של וויזלית אמיתית, אפילו טרם התמיינה לגריפינדור: היא מלאה באומץ שניזון מדחפים הגנתיים ונאמנות, יש לה פתיל קצר, ובעיקר – כישרון להכניס את עצמה לצרות: היא חושפת את נקודת התורפה שלה דווקא בפני לא אחר מאשר דראקו מאלפוי, ואת כוח ידיעתו על החולשה של ג`יני הוא עומד לנצל, וליהנות מזה.
ג`יני וויזלי, שישבה ליד קולין קריווי בשיעור לחשים, היתה נסערת, אבל הארי הרגיש שפרד וג`ורג` לא מנסים לעודד אותה בדרך הנכונה. הם היו מכסים את עצמם בפרווה או באבעבועות, וקופצים עליה מאחורי פסלים. הם הפסיקו לעשות את זה רק אחרי שפרסי, סגול מרוב זעם, איים שיכתוב לגברת וויזלי ויספר לה שג`יני סובלת מסיוטים.
זו לא פעם ראשונה שג`יני מוזכרת בצל אחיה הגדולים, ויש תחושה לאורך הספר שהיא מתקשה למצוא חברים. אולי קשיי ההסתגלות והביישנות שלה יוצרים את הבדידות, אבל אני מניחה שהיומן תורם לא מעט לקושי ולבלבול שלה: ג`יני נראית כה חלשה ופגיעה לפעמים, והיא מעוררת את רחמינו באופן יוצא דופן של ממש.
"עוד לא ניחשת, הארי פוטר?" אמר רידל בשקט. "ג`יני וויזלי פתחה את חדר הסודות. היא חנקה את התרנגולים בבית הספר, וציירה את הכתובות המאיימות על הקירות. היא שילחה את הנחש של סלית`רין נגד ארבעת הבוצדמים, והחתולה של הסקיב."
"לא," לחש הארי.
"כן," אמר רידל בשלווה. "כמובן, היא לא ידעה מה היא עושה. זה היה מאוד משעשע. הלוואי שהיית יכול לראות מה היא כתבה ביומן שלה בהמשך השנה... זה התחיל להיות הרבה יותר מעניין... `טום היקר,`" הוא דקלם, והביט בפניו המזועזעים של הארי, "`אני חושבת שאני מאבדת את הזיכרון שלי. החלוק שלי מלא בנוצות של תרנגול, ואני לא יודעת איך הם הגיעו לשם. טום היקר, אני לא וזכרת מה עשיתי בליל כל הקדושים, אבל חתולה הותקפה והבגדים שלי מלאים צבע...`"
וכך זה ממשיך. אנחנו זוכים לאישור שג`יני אכן התקשתה למצוא חברים: אחרת, למה מצאה מפלט וידיד ביומן עתיק? ג`יני אכן היתה בודדה מאוד, ומלאה ברגשות שאין לה מי לספר עליהן, וכך נוצרת תלות מסוכנת בטום רידל הערמומי, שיודע לנצל את כוח רגשותיה למטרותיו האישיות.
דבר שני, אנו מגלים שג`יני לא רק שקופה. היא גם כנה, ומסמלת את מלוא התמימות ואמון, אפילו יחסית לאדם ששבוי ברשתו של רידל. היא מפקידה את רגשותיה בידיו של טום, ובכך גם את עצמה... ובכל זאת, קורה משהו מיוחד.
"לקח הרבה מאוד זמן עד שהטיפשה הקטנה הזאת ג`יני הפסיקה לבטוח ביומן שלה," אמר רידל. "אבל בסוף החשד שלה התעורר, והיא ניסתה להיפטר ממנו..."
למרות התלות הטיפשית לכאורה של ג`יני ברידל, היא מגלה כאן כוח מסוים, כוח שלא היה אפילו לפרופסור קווירל המבוגר ממנה בהרבה. היא מספיק חזקה בשביל להיאבק ולהתיר את כבלי כוחו של טום עליה, וההיפטרות שלה מהיומן מהווה ניצחון קטן – היא כמעט חוזרת לעצמה, עד הרגע שבו היא חוששת שהיומן יפלוט את סודותיה הכמוסים ביותר לנגד עיניו של הארי. רק אז היא נשברת, ולוקחת לעצמה שוב את היומן.
בסופו של דבר ג`יני נראית אמינה למדי, אנושית ואמיתית, מעוררת רחמים אך גם הערכה מסוימת, הזדהות עמוקה על החוויה הקשה שעברה לאורך שנה שלמה.
עד הספר החמישי לא שומעים ממנה יותר מדי, אבל במסדר עוף החול ג`יני נוחלת הצלחות רבות, שמספקות מאוד את כל מי שאהד אותה וחיכה שתוכיח את עצמה, ומפתיעות את כל מי שהעז ללגלג אי פעם על הילדה הקטנה של משפחת וויזלי:
("מסדר עוף החול")"כלומר, מייקל קורנר והחברים שלו בכלל לא היו מגיעים, אבל בגלל שהוא יוצא עם ג`יני – " [הרמיוני]
רון, שבדיוק ינק את טיפות הבירצפת האחרונות, השתנק והתיז על עצמו מלוא הפה בירצפת.
"הוא מה?" אמר רון, מזועזע, ואוזניו האדימו כמו בשר מבושל. "היא יוצאת עם – אחותי יוצאת – מה זאת אומרת, מייקל קורנר?"
ג`יני השיגה את מבוקשה באותו נשף זכור לרעה בספר הרביעי, ומבחינה זו היא הצליחה בתחום החברתי. אנחנו רואים שהיא עדיין מתפקדת כבת החסות של אחיה – חושיו ההגנתיים הכל-כך מוכרים של רון מתעוררים ברגע שהוא שומע על האהבה החדשה שלה. הוא גם מגלה לאורך הספר תקווה ברורה למדי שאחותו וחברו הטוב ביותר יתחילו לצאת. אבל ג`יני... כבר ממש לא מראה עניין בהארי.
"אל תגזים, ג`יני לא כל-כך גרועה," אמר ג`ורג` בהגינות והתיישב לצידו של פרד. "האמת, לא ברור לי איך היא נהייתה שחקנית כל כך טובה למרות שאף פעם לא הרשינו לה לשחק איתנו..."
"מגיל שש היא פורצת למחסן בגינה שלכם, ומוציאה את המטאטאים כדי להתאמן בזמן שאתם לא מתסכלים," אמרה הרמיוני מעבר לערימה גבוהה של ספרים לשיעור לחשים עתיקים.
טוב, כשאני קראתי את זה פשוט לא יכולתי שלא להרגיש שמחה וגאווה: הנה ג`יני הקטנה שלנו עשתה את זה, והוכיחה כישרון בספורט כל כך מגניב. סוף כל סוף היא מקבלת את ההצלחה שמגיעה לה, בחן ובעדינות של רולינג, ברמזים הקטנים שגורמים לנו לאהוב את הדמות יותר ויותר.
"אחד היתרונות בלגדול עם פרד וג`ורג`," אמרה ג`יני בהרהור, "הוא שמתחילים לחשוב שהכל אפשרי, אם רק יש לך מספיק אומץ."
ומאוחר יותר:
"סליחה, אבל אכפת לי מה יקרה לסיריוס לא פחות ממך!" אמרה ג`יני במבט נחוש, שהדגיש מאוד את הדמיון בינה לבין פרד וג`ורג`.
אין מה לומר, בספר החמישי ג`יני שיחקה אותה: אם באומץ שלה לגבי מחלקת המסתורין; אם בהתגברות על הארי ואם בכישרון החדש שלה בקווידיץ`. עד כאן היא וויזלית אמיתית, מגניבה ועם זאת עדיין אמינה ומעוררת אהדה – ממש כפי שהיתה בספר השני.
ואז הגיעה ג`יני של הספר השישי.
לא ברור מה קרה – אם ניקח את ג`יני בת ה-11 ונשווה אותה לזו בת ה-15 – זו אינה אותה דמות. היא השתנתה מקצה לקצה, ומתנהגת שונה לחלוטין אפילו לעומת ג`יני של הספר החמישי.
ראשית כל, היא יפהפייה. דמותה לא סתם משורטטת בעדינות עם תזכורות של חן ומתיקות – רולינג מפגיזה אותנו עם תיאורים מרהיבים של שיער אדום גולש ותנועות מושכות, פתאום ג`יני מתחילה לסובב את כל הבנים בהוגוורטס, כולל בני סלית`רין. ואפילו לא צריך ציטוטים, הספר מלא במשפטים כאלה בשפע: אחת לפרק ג`יני מנופפת בשיערה הארוך, ולא פעם מוזכר יופייה יוצא הדופן. האם ההפיכה הפתאומית של ג`יני לסוג של ויליה ג`ינג`ית היא ניסיון של רולינג לגרום לג`יני להיות ראויה להארי?
ולא מספיק להיות מלכת היופי של בנות הוגוורטס: ג`יני וויזלי היא גם אלופת הקווידיץ`. היא לא סתם התקבלה לנבחרת, רולינג מדגישה בבירור שג`יני היא הכי-הכי. סוג של מקבילה רודפת למחפש האגדי הארי פוטר. וכאן לאט-לאט נעלמת ההזדהות שחשתי כלפיה והתקווה שלי להצלחתה. האם לג`יני שלנו, שכל כך רצינו שהיא תוכיח את עצמה על הצד הטוב ביותר, נותרו בכלל שאיפות? נדמה שזה עוד דרך מוגזמת של רולינג לשייך את ג`יני, להעלות אותה דרגה.
ג`יני ממשיכה להידמות כמושלמת, בצורה מאולצת מאוד. בדמות החדשה של ג`יני יש כמה סתירות שפשוט מוחקות כל זכר לאמינות ומורכבות הדמות. מצד אחד, ג`יני פופולארית: בנים רודפים אחריה, היא מוקפת חברים, כולם אוהבים אותה. ויחד עם זאת, היא ממשיכה לשמור נאמנות ללונה לאבגוד, ובזכות המוניטין שלה כנערה כל כך אהודה היא אפילו גורמת לאנשים להפסיק ללעוג ללונה.
ועם זאת, קשה לחבב את ג`יני על הסולידריות שהיא מפגינה כלפי לונה... לא כשבמקביל היא מתנהגת כלפי רון גרוע כמעט כמו דראקו מאלפוי. כן, ג`יני מפגינה בספר השישי משהו שמעולם לא היה לה: הילדה הביישנית שלנו התבגרה, התחשלה והצליחה לצבור לעצמה כמות נכבדת של ביטחון עצמי. אבל ג`יני וויזלי מוכיחה גם ביטחון עצמי מופרז. היא מרשה לעצמה להשפיל את רון ברמה הנמוכה ביותר:
"...ההבדל הוא שאני לא עושה את זה לפני כולם - !"
ג`יני פלטה צווחה של צחוק לעגני וניסתה להדוף את הארי הצידה. "מה, אתה מתנשק עם פיגווידג`ן? או שיש לך מתחת לכרית תמונה של הדודה מיוריאל?"
לנגד עיניו של הארי, ולעיתים גם מול כל חברי נבחרת הקווידיץ`, היא רומסת את כבודו של אחיה:
"חתיכת דגנרט, רון, תראה מה עשית לה!" [ג`יני]
"אני יכול לטפל בזה," אמר הארי ונחת ליד שתי הבנות. הוא כיוון את שרביטו אל פיה של דמלזה ואמר, "אפיסקי. וג`יני, אל תקראי לרון דגנרט, את לא הקפטן של הקבוצה הזאת – "
"טוב, אתה היית עסוק מדי בשביל לקרוא לו דגנרט בעצמך, וחשבתי שמישהו חייב לעשות את זה – "
הארי התאמץ לא לצחוק.
ג`יני לא סתם מציקה לרון ורבה איתו מריבה משפחתית... יש תחושה מסוימת שהיא מנצלת את התנופה בביטחון העצמי שלה, והנפילה בביטחון שלו, ופחות או יותר מתעללת בו בעזרת לעג על הנקודות הרגישות ביותר שלו: הרמיוני ובדידותו, קווידיץ` והפחדים שלו... יש תחושה מאוד ברורה שככל שלרון רע יותר, ג`יני פורחת על חשבונו, המוניטין שלה רק צומח וכך גם הביטחון שלה.
כאן עצרתי, הרמתי עיניים בספר ותהיתי בתדהמה: איך מילדה ביישנית, שקופה וכנה הפכה ג`יני למלכת השכבה, שמצליחה בכל מה שהיא נוגעת בו? נעזוב לרגע את העובדה שג`יני פשוט ריקנית, היא כבר כל כך לא מעניינת: איך אפשר לחוש אמפתיה כלפי דמות שבכל מקרה מצליחה בהכל, אין לה קשיים ומכשולים? איך אפשר להרגיש כלפיה משהו בכלל כשאין לה לאן לשאוף, היא גם ככה שמה את כולם בכיס הקטן? אבל נשים בצד את חוסר האמינות המסוים בדמות החדשה.
השאלה שלי היא – האם ג`יני החדשה בכלל ראויה להארי? האם היא מתאימה לו?
כי קשה לחשוב מה מחבר אותם. למה, בעצם, הארי אוהב אותה? האם ג`יני הקלאסית של הספרים הקודמים לא היתה מספיק טובה בשבילו? האם צריך היה לשנות את אופייה בקיצוניות כזו בשביל שישים עליה?
משהו כאן לא הגיוני. מצד אחד הארי מעולם לא הראה טיפת עניין כלפי בנות מהסוג שג`יני הפכה להיות – הנה, רומילדה ויין רודפת אחריו לאורך כל הספר, והארי לא חש כלפיה דבר מלבד גועל. אבל ג`יני, שמתנהגת בביצ`יות לא פחותה, כובשת את ליבו בסערה פתאומית. סתירה מבלבלת...
ובסדר, הארי התאהב בג`יני: הוא אוהב אותה איך שהיא עכשיו. אבל כמה אהבה יכולה להיות רדודה...?
הארי התאמץ לא לצחוק... למה הארי לא כועס כשהיא רומסת עד עפר את כבודו של חברו הטוב ביותר?
"ג`יני, תקשיבי..." הוא אמר בשקט רב, בעוד רחש הדיבור סביבם גומר ועולה, והקהל מתחיל לקום. "אני לא יכול להיות איתך יותר. אנחנו חייבים להיפרד. אנחנו לא יכולים להיות יחד."
"אתה אומר את זה מאיזו סיבה טיפשית ואצילית, נכון?" היא אמרה בחיוך עקום.
למה ג`יני העקשנית שלנו מגלה הבנה מיידית כל כך כשהארי זורק אותה?
למה הם תמיד מקבלים בפתיחות, כמעט באדישות את המעשים אחד של השני?
ולמה אנחנו לא זוכים להכיר את האהבה ביניהם – מה הם בדיוק מוצאים זה בזו? על מה הם מדברים?
שלוש דמויות משנות לחלוטין את ההתנהגות לאורך הספר: ג`יני וויזלי מתחלפת בתפקיד עם דמות אחרת, ג`יני חדשה ששונה ממנה לחלוטין; הארי מתאהב בצורה שטחית שמאוד לא מתאימה לו; רון משנה טקטיקה, ובניגוד להערכה והנאמנות כלו כלפי הארי הוא מחליט פתאום שגם חברו הטוב ביותר לא ראוי לג`יני: מה שיוצר תחושה מאולצת שג`יני יקרה יותר מדי ללב כולם, ורון שומר עליה מכל משמר.
ולכן, מה שהרגשתי בזמן שקראתי את הספר, הם לא אחרת מאשר געגועים כלפי ג`יני של הספר הראשון עד החמישי: הילדה הביישנית מעט, האמיצה, השקופה, שמתאמצת כדי להצליח, הדמות שמסוגלת להפתיע את כולם. האם אדם יכול עד כדי כך להשתנות?
אהבתי את ג`יני וויזלי הקודמת. אהבתי לדמיין את הזוגיות בין הארי וג`יני בלי שום צורך להחליף את אופייה של ג`יני ובאופי שונה. חשבתי שלהארי מתאים לחבב את הילדה התמימה והכנה, בדיוק על תכונות אלה. רצינו את ג`יני – למה קיבלנו דמות אחרת?
ולכן, סיימתי את הספר השישי עם תחושה מטרידה, תחושה שיש שגיאה גדולה שצריך לתקן, איכשהו. תחושה שמשהו נעלם, וצריך להחזיר אותו.
ולכן בזאת, אני משיבה לחיים את ג`יני האבודה, שנעלמה לצמיתות בין הספר החמישי לשישי. ואני מעניקה אותה בזאת, כפי שהיא, בלי שינוי אופי ותדמית, בלי מסיכות, עם כל היתרונות והחסרונות – להארי פוטר, שמאז ומתמיד נשאר בחיר ליבה.
