עוד ספר מתח מבית ליסה ג'ואל...
סיפורן של שתי נשים הנפגשות במקרה במסעדה כאשר מבינות ששתיהן חוגגות יחד יום הולדת באותו תאריך בדיוק.
ההיכרות מולידה בניהן קשר בו אחת מספרת לפודקאסט של השניה את סיפור חייה והדברים מתחילים להסתבך.
הסיפורים רצים אבל האמת לא תמיד צמודה להם...

הספר התחיל טוב אבל לטעמי 2 דברים ממש מפריעים בו:
1. צורת הצגת פרקי הוידאו פודקאסט שמשולבים בתוך פרקי הסיפור הרגילים יוצרת מצב לטעמי של עומס מיותר. זה לא נדרש לעלילה עצמה והם עמוסי תאורים מעייפים של לכאורה מה מוצג לצופים על המסך בזמן הפודקאסט.... למי אכפת? עבור הקורא אין באמת משמעות לאיך בנוי הפודקאסט מבחינה ויזואלית. זה סתם כלי דרכו אישה אחת מספרת לשניה את הסיפור. למה לעייף אותנו ככה? זה חוזר המון פעמים.
2. אמינות. כשדברים הפכו להיות הזויים והגיבורה עדיין התנהלה בצורה שהיא בחרה להתנהל כבר הרמתי גבה. בגלל זה כמעט כל הטוויסטים בעלילה היו צפויים. אני אומרת כמעט כי בסוף עצמו (ברמת שני העמודים האחרונים) שוב משהו מתהפך ואפילו יצאתי מבולבלת בלהבין מה באמת קרה בשורה התחתונה...
גם האמינות של חלק מפרטי העלילה עצמה היתה גבולית. על הרבה דברים אמרתי לעצמי שזה כבר נוגד את חוקי ההגיון המדעי וחוקי הטבע.

בגלל זה אני אומרת שהתחיל טוב אבל הלך אחכ למקום שלטעמי קצת קיצוני כדי להיחשב לסיפור מתח ממש טוב.
אם היה מתפתח למקום יותר הגיוני וגם שומר על סוג של לוגיקה מדעית בתיאור הארועים היה לי יותר קל לקבל את העלילה.
בסוף הרגשתי די מנותקת מהסיפור מרוב שהוא הזוי.

עכשיו כשאני ככה חושבת על זה גם בספרה "המשפחה בקומה העליונה" היו אלמנטים הזויים בעלילה ואיכשהו הוא יותר היה קריא ומותח בעיניי מהספר הזה. מעניין למה.

ויקטוריה היסלופ היא מסוג הסופרים שהפליאו לכתוב ספר ראשון מעולה, ומאז הם לא מצליחים לשחזר את ההצלחה ואת הקסם הראשוני.
"האי של סופיה" היה מרתק, וכל הספרים לאחר מכן נפלו ברמתם.
הספר "גלויות מיוון" כתוב בצורת סיפורים בתוך סיפור בתוך סיפור.
סיפור המסגרת, ובמיוחד הסיפורים הפנימיים, משעממים, סתמיים ורדודים.
הדבר היחיד שאפשר להגיד לשבחו של הספר הזה הוא בכך שקריאתו עושה חשק לטייל באיי יוון מלאי היופי, ההיסטוריה, התרבות המפוארת והמיתולוגיה.

ננטש מחוסר עניין.