טוב, אני חושב שאלך על משהו באמת קיצוני כמו, נניח, להחרים את כל הסופרים הישראלים מהסו-קולד "גל חדש" לאיזה משהו כמו שלושה-ארבעה חודשים במינימום. את נועה ידלין כמובן, אבל גם את אהוד אשרי, דודו בוסי, רון לשם, אמיר בן דוד וכן - אפילו את אילן הייטנר, אחד שדווקא אהבתי פעם, לפני שהבנתי. וכי למה החלטתי על הצעד הלכאורה תמוה הזה? כי נמאס לי. פשוט נמאס. נמאס מעניין שכבר חפרתי לכם לגביו וקצת נהיה לי לא נעים והוא - האובססיה של כל החברס' האלה לאגור בין ספר לספר (למעט אשרי שכבר נפטר רחמנא ליצלן) מה שיותר תובנות-לייט על החיים של כולנו, שברי זיכרונות משותפים לחלק נרחב מאוכלוסיית המדינה, בטח כאלה שנולדו במהלך הסבנטיז-אמצע האייטיז, ימי הערוץ האחד-הבודד, כבלים פירטיים מרושתים בכל הצ'כונה ומכשירי וידאו שהוברחו במכס עם השיבה מחופשה נדירה (אז) בפריז או -סביר יותר- ברכבים הצהליים עם היציאה לקצרה-מיוחדת ממלחמת לבנון הארורה, אחת לחצי שנה ככה – לזקק ולהטיח אותן אח"כ בפנינו כאילו שהם לא יודעים שאתה יודע שהם יודעים... אמש'ך מבשלת מרק עוף לילד החולה (אתה) בבית בזמן שהג'וניור (אתה, אתה) צופה בסלון בטלא-פלא? בחייאת דינק, אני המצאתי את זה! והחלטת כמו אהבל לספר את הבן שלך ועכשיו הוא נראה כמו חתול חולה מתחת למיצובישי לאנסר בלילה גשום? נו באמת, מי שמע בכלל על מיצובישי לאנסר אלא אם הוא גדל ואיבד את תמימותו בצומת הרחובות בן יהודה ושמעוני בבאר שבע?... אז זה מצחיק בהתחלה, כאילו להבין שלך, 'החנבץ' מהפריפריה, יש את אותם זיכרונות ילדות כמו לאילן הייטנר שגדל בכלל ברמת השרון - אבל זה מעייף בסוף. אפילו הוא, הייטנר, כתב, בספר הספציפי שנסקר כאן, שאין שום טעם למפגשי נוסטלגיה עם חברים מהתיכון מלפני 30 שנה (על בירה, תמיד על בירה), כי אחרי שתי דקות כל הנוגעים בדבר מבינים שאין להם באמת מה לומר האחד לשני מרגע שמבינים שמוצה ה"שמעת על ההיא/ההוא?" ואת ה"זוכר את הצחוקים בכיתה/בטיול/בצופים?"... אז איך בדיוק אתה מתיימר לברוא ולהשלים ספר עם אוסף מחשבות אקלקטי, שעה שאתה בעצמך מודה שהוא כזה?!...
דבר שני, שהוא למעשה פועל יוצא של הראשון הוא, שאין בספרים הללו וגם לא בספר הזה כלום. פשוט כלום. ממש ממש כלום. כמה אפשר לשמוע על ההוא שניסה להיות לידר בתיכון אבל בעצם עבד על כולם, שאח"כ בצבא כולם חשבו שהוא קרבי אבל בעצם הוא המציא את המונח ג'ובניק, שיש לו ים של אישיוז עם ההורים והאחים ובת הזוג והילדים והעבודה ושמה שהוא באמת רוצה בעצם זה שאמא שלו תחבק אותו ותגיד לו שהוא לא לבד בעולם?! מייגע כמו שזה נשמע. וזה, חברים, פחות או יותר סיפור השלד של מרבית הספרים מהז'אנר הזה ומה שמשתנה הוא בערך שמותיהן של הדמויות, סביבת הפעולה (כל פעם שכונה אחרת בתל אביב, נו) וכמות הניים-דרופינג שתנחת במהלך הספר על קוראיו האומללים. ולא שיש לי משהו נגד סופרים הכותבים על מה שקרוב ומוכר להם (הייטנר חוזר אולי 5 פעמים בספר על המנטרה "כמה שיותר אישי יותר אוניברסאלי". חנקת!), בטח סופרים ישראלים שללא ספק בונים, אפילו בתת-מודע, על פוטנציאל הקונים/קוראים שמה-זה יצחקו ממשפט כמו "הפרטנר לטיול שלי בהודו נאלץ לשוב הביתה מוקדם מהצפוי כי לאמא שלו מצאו פיסורה בתחת" – אבל חלאס, מספיק. אתה מסיים לקרוא ואתה מרגיש ריקנות כזו, שמשמעותה המידית היא, שלא היה קורה לך כלום אילו היית מוותר על התענוג לטובת ספר אחר, תענוגות אחרים, ויש מספיק ברוך השם. כמו לצפות בסרטי פעולה/אסונות אמריקניים משלושת העשורים האחרונים, שלא מכילים דבר להרהר בו לקראת שינה מעבר להשתהות רגעית מאמינותם של הדגמים הממוחשבים או מהיקף הפיצוץ הקוסמי (בחלל אין רעש, מתי תבינו?!). מסכים עקרונית עם הרב הגאון אייל גולן שליט"א שקבע כי אי אפשר לאכול סטייק כל הזמן ולפעמים מתחשק שניצל, אבל גם בשניצל יש דירוג איכות מקובל כלשהו. מבחינה זו, רדידות הקולנוע האמריקני, הסופרים הישראליים שצוינו למעלה יישרו קו - אבל בטוטאל. מגישים לנו מנת קרב כמנה עיקרית ומתפלאים לגלות שכמה מאתנו באמת הפסיקו לצרוך מוצרי מזון העשויים משבעה מרכיבים או יותר, מאז שמשרד הבריאות מכריח לפרסם כמעט הכל על האריזות.. טיפה התפתחנו. טיפה.
בשורה התחתונה, יש לי תחושה שפיצחתי על אפם וחמתם את "ההסכם הסודי" (?) שבין כותביהם של הספרים הללו ובין קהל קוראיהם: אלה עלו על נוסחה קבועה בואכה מעוררת אמפתיה בסגנון עדות ה"מתייצבים למילואים עד גיל 80 כי חייבים את זה לנפש" (ולאשה מספרים שזה סבל לא נורמאלי), ואלה משקיטים את מצפונם המיוסר על כי לא פתחו ספר מימי בצפר עממי וויתרו על כל פעילות הדורשת מאמץ מינימאלי (פיסי או אינטלקטואלי) לטובת שיטוט בלתי נגמר בין מסכים קבועים וניידים, בדיוק כמו ילדיהם אטומי המוח וחסרי הרגישות – באמצעות סיפורי צ'יזבט למכריהם על כך שקראו את הייטנר או את ידלין האחרון.
אם זו נחשבת קריאה ראויה – אני חיזר.
