נדמה לי שהספרים שאני הכי נהנה מהם הם אלה שלא תיכננתי לקרוא מלכתחילה. אולי זה מפני שכשאני להוט לקרוא ספר כלשהו, אני מפתח עבורו תדמית מסוימת וציפיות גבוהות, וכשאני סוף-סוף מגיע לקרוא אותו, הוא שונה מאיך שדמיינתי אותו ואני מתאכזב.
"והוא האור" הוא אחד הספרים שהחלטתי לקרוא אותם התקבלה בספונטניות, ואכן הרבה זמן לא נהניתי מספר כמו שנהניתי הפעם - וזו גם הסיבה החלטתי שהוא ראוי לביקורת בסימניה.
הקסם של הרומן הזה הוא שאתה מרגיש שאתה עצמך נוכח באירועים המתוארים בו. אתה מרגיש אותם בכל חושיך. בפרק השני, לדוגמא, הדמויות שטות במעבורת אל בית-קיט באי מיוער, ויכולתי ממש לשמוע את המיית המנוע במים, לראות את הקצף הלבן שכלי השיט יוצר על פני המים המפולחים, להריח את ריח הים, ומשהגיעו הדמויות ליער, יכולתי לשמוע את צעדיהן מפצחים עלים חרוכים שנשרו, ונהניתי ביחד איתן כשהשמיים המטירו גשם דק שהרטיב את בקתות העץ של האי.
"והוא האור" הוא מעין רומן אוטוביוגרפי מ1946 ועלילתו מתרחשת בשלושת חודשי הפגרה לאחר שנורה קריגר, בת דמותה של לאה גולדברג, סיימה את שנת לימודיה הראשונה בברלין. לאחר שנה שלא ראתה את ביתה, נאלצת קריגר לחזור לקובנה, העיר שמעלה בה זיכרונות סיוט ושממנה ביקשה להימלט כל חייה: כשהייתה גולדברג בת 9, ומלחמת העולם הראשונה נגמרה, היא חזרה עם משפחתה מנדודיה ברוסיה אל ליטא, וכשהחיילים בגבול ראו את אביה נועל מגפיים אדומים, הם חשבו את מה שכולנו חושבים כשאנו רואים אדם נועל מגפיים אדומים - שהוא קומוניסט ושיש לענות אותו בהוצאה מדומה להורג במשך עשרה ימים - וכך הם אכן עשו. באופן בלתי ייאמן, מגפיים אדומים יכולים לחרוץ את גורלו של אדם, כי מן העינויים האלה אביה של גולדברג לא יצא שפוי, וכך יצא שהיא נאלצה לגור עם אב חולה נפש במשך שנים מספר, ורק פיללה לברוח יום אחד למקום אחר.
המפגש המאולץ עם העיר המסויטת מומתק במקצת כאשר ידיד משפחה ותיק מאמריקה מגיע לביקור בליטא מסיבה לא ברורה, וקריגר - הצעירה ממנו 20 שנה - מתאהבת בו.
בווידוי אישי ומרגש, גולדברג מגישה בפנינו את ניסיונה לבנות חיים שמחים ויציבים על אפם ועל חמתם של נעוריה העשוקים ובצלו של האב החולה. לדעתי, "והוא האור" נמנה עם מיטב הספרות הישראלית, ובדומה לביאליק, טעות היא להתייחס רק לשירתה של גולדברג ולא גם ליצירתה בפרוזה.
אסיים עם ציטוט מהספר שלדעתי משקף את כל יסוד יצירתה של המשוררת הגדולה (שבעוד תשעה ימים חוגגת 110!):
"ואנחנו נחיה. אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו.
אוהב אותם על כיעורם, על חלים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. לחיות באור. באורם של ימי העתידים לבוא.
והוא האור. והוא האור אשר ילך ויאור. והוא האור."
