'מולכו' של א"ב יהושע פוגש את סיפוריה הפנטסטיים-מיתולוגיים של אלזה לסקר שילר?
בירושלים המנדטורית, בשנים שסביב מלחמת העולם השניה, מתמודד יקה "כבד" כבן חמישים עם מותה של אשתו ממחלה. לצד תיאור בזמן הווה של המאורעות הצבאיים הגדולים והפוליטיים-אזוטריים של מלחמת העולם השניה, מקבץ הופמן שברי עלילה המתארים באמצעות דמיון שירתי, גלישות קצרות לפילוסופיה ומשחקי מילים נונסנסיים, תמונות מילדותו של ברנהרט בברלין, ומספר דמויות המקיפות אותו ב"פלשתינה". כך משמשת המלחמה באירופה ובאפריקה מעין עוגן-מציאות, שמנסה להדביק יחד את פירורי חוויית החיים המנוכרת של הגיבור הגולה בפינה נידחת של העולם. רבות נאמר על ה"סגנון" בכתיבתו של הרומן הזה, עד שהניסיון שלי לדלות מן הספר מושגים מסורתיים כמו עלילה ומצב פסיכולוגי מרגיש כמעט כמו חטא. הכתיבה יפהפיה אבל מאתגרת מאד, ואני חושב שמתאימה יותר לחובבי שירה.

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.