מכירים את זה שלפעמים אתם קונים בסופר מוצר ארוז, וכשפותחים את האריזה, מגלים שחלק ממנה חלול? מכירים את זה שלפעמים אתם מחזיקים שטר כסף ביד ובודקים שלא מדובר בשני שטרות שנצמדו?

כך הרגשתי כשלקחתי ליד את הספר "בית הקפה שלנו". פתחתי לראות כמה עמודים יש בו - סך הכל 189 עמודים. בהשוואה לספרים אחרים בני אותו מספר עמודים, הוא ספר שמן וכבד. הנייר מאד עבה ולא פעם ולא פעמיים כשהעברתי דף, בדקתי, בלי משים, אם

אחד הרומנים הפחות מוצלחים של מחפוז, לדעתי. מוסד החבורה המבלה את ערביה יחדיו מחוץ לבית, אשר הופיע בטרילוגיה הקהירית הגדולה, מופיע פה שוב, והפעם עומד במרכז. ייתכן שממד הייאוש בולט פה יותר מבעבר- אולי משום שזו יצירה אחרונה של אדם זקן.
חמישה חברים מלווים זה את זה מילדות ועד זקנה, ומשולחן הנרגילות והקפה מגיבים על תהפוכות ארצם. לבריאת עולם ספרותי בפרישת זמן רחבה שכזו נדרש היקף משמעותי מאד, אבל מחפוז כת

ספר מקסים ביותר. תמונה יפיפיה של מצריים העממית. 5 חברים מגיל ילדות ועד גיל שיבה הממלאים את ערביהם ולילותיהם בבית הקפה השכונתי לצד המאורעות המכתיבים את חיי העם המצרים במשך כ-70 שנים ועד אחרי מלחמת יום הכיפורים. החברים סאדק, טאהר, חמאדה, איסמעיל והמספר עצמו פורסים את חייהם מגיל ילדות, נערות, בגרות, לימודים,עבודה, נישואים, ילדים, עמדות פוליטיות ועוד ומעל הכל מצטיירת תמונת חברות נדירה כאשר לא כולם מא

קריאה מהירה, אבל לא סוחפת. הרגיש לי כמו לקרוא סקיצה לדמויות, סקיצה לעלילה, סקיצה להתרחשות ורקע. כאילו פרסמו את ראשי הפרקים וההתרחשויות שכתב המחבר לעצמו במקום את הרומן המלא. לא התלהבתי.