****




תמיד תפסתי מעצמי אדם יציב, פחות או יותר. יודע לדבר עם אנשים, בטוח בעצמו. כזה שמסתדר, גם אם התוכניות משתבשות. מה כבר יכול לקרות, נו.

 גם בהתחלה, כשיהלי חלה, וואלה, לא התרסקתי. לא היה נעים, זה ברור. אבל לא סוף העולם. נסתדר.

אבל אז… זה השתנה. לא זוכר אם זה ירד אליי בהדרגה או בבת אחת, אבל באיזשהו שלב שמתי לב שאני לא בדיוק עומד בזה. שהחיים כבדים עליי, שהם נהיו טו מאצ׳. שייתכן, ממש יי

בדרך כלל אני נרתע מספרים שמתיימרים לתת עצות טובות לחיים, דרכים בטוחות להתעשר, הכוונות לפרישה מהעבודה בגיל 30 וכו' ולכן ניגשתי אליו בחשש אבל אני שמח שהתבדתי.
"12 כללים לחיים" אינו נכנס לקטגוריה של ספרי העשרה עצמית של שקל וחצי, שאנחנמו רואים הרבה כאלו לאחרונה, אלא יותר סיכומון פילוסופי אגרגטיבי ברמה בינונית ששואב מקורות מתחומי הדתות, פילוסופיה, היסטוריה, מדע וספרות.
מגרעה בולטת היא חזרתיות מסויימת

את הספר הזה קיבלתי כמתנת פרידה לפני כמה שנים, לא קראתי את כולו. מה שטוב אצל פיטרסון זה שהוא מנסה להתנות איזה כיוון בחיים למאזינים שלו, בעולם מסובך ומבולבל שהולך ומקצין. ראשית, יש כל כך הרבה מידע בין האצבעות, כל כך הרבה שליליות מתלווה לכך וכל כך הרבה אפשרויות עד שהאדם המודרני לפעמים נאבד במערבולת שמסתחררת סביבו בקצב טראנס: הדרישות שלו מעצמו ומהחברה כלפיו הן אין-סופיות ממש. ובמילים אחרות פיטרסון מנס

היה לי קולגה שממש לא אהב אפליקציות ניווט. זה לא אומר שהוא לא השתמש בהן - הוא בהחלט כן. אבל הוא ברר את ההצעות של האפליקציה בסלקטיביות רבה. כאשר הוא בחר שלא להענות להצעת הדרך העדכנית הוא היה נוהג לצעוק על האפליקציה: "טיפשה! מה נראה לך לפנות שמאלה? אף אחד לא פונה כאן שמאלה, זו בחירה מטופשת מאוד של דרך. אני אמשיך ישר". הכרתי את הנוהג הזה, כמובן, כי נהגתי להצטרף אליו לנסיעות כטרמפיסטית. מעבר לשעות הנהי

מתפלפל הרבה יותר מדי - עד כדי כך ששוכחים על מה בכלל הפרק. הלכתי לאיבוד בכל ניסיון לקרוא כלל/פרק מבין ה-12.
חבל, חיכיתי לקרוא את זה די הרבה זמן.