לגלות עד כמה חייך חסרי משמעות.
מכאניים.
עשויים.
מרוּקנים ממך.
מרוֹקנים אותך.
לגלות כל זאת בשעת העֲרוּת שלך, אותה עֲרוּת שאמורה להוות שינה.
שינה ש"מתקנת" אותך.
הגיבורה של מורקמי לא רוצה ש"יתקנו" אותה.

בכתיבתו הרהוטה שמצליחה לגרום לתהות- עד כמה אנחנו מבזבזים מעצמנו בזמן המקודש לאחותה התאומה של "המוות", והיכן נמתח הגבול בין הצורך הפיזי בשינה לבין הצורך להקים עצמך לתחייה באותו הזמן בדיוק.

כשסיימתי את הספר התחשק לי לתפוס את מורקמי, להושיב אותו בכעס בבוסטר שבמושב האחורי, להסתכל עליו דרך המראה הקדמית ולהגיד לו "זה מתחיל להימאס עליי, הרוקי", ו"מה קרה לדברים היפים והחכמים שהראית לנו שאתה יודע לכתוב", ו"זה שהגננת אמרה שאתה מוכשר לא אומר שאפשר להתחיל לחפף ולזרוק", ו"חכה, חכה שנגיע הביתה ואבא יראה את הספר הזה", כי באמת שהיו לו הברקות, לאיש המוכשר הזה. באמת שאני מחבבת אותו, ואחרי שקראתי לא

מה עושה אישה שפתאום חדלה לישון? שינה היא הרי צורך ביולוגי בסיסי, יאמרו הרופאים, הביולוגים, החוקרים באשר הם. בלי שינה אדם משתגע ויותר ממחקר אחד מראה זאת. האמנם?

מורקמי שב, ולא בפעם הראשונה, לעסוק במצבי תודעה משתנים. הפעם זה תורה של אישה בת שלושים להווכח שהנה פתאום לקתה בשנית באינסומניה. היא אמורה לחוות משבר נפשי, להתמוטט מאפיסת כוחות, אפילו גרוע מזה. אבל שום דבר מזה לא קורה, לפחות לא מיד ולפחות

נראה לי שכדאי לקנות את הספר רק בשביל שתהיה את ההזדמנות להתענג על האיורים המדהימים.

אשה בת שלושים נכנסת בפעם השנייה לחייה לשלב שבו היא לא נרדמת ואם בפעם הראשונה היא הרגישה שהיא הולכת ומטשטשת הפעם היא מרגישה שהחוסר שינה דווקא מבהיר לה הרבה מאד דברים.

היא חוזרת לגלות את עצמה מחדש, למה היא פתאום עזבה את קריאת הספרים שאליהם היא התמסרה בלהט כל כך פעם, למה פעם לראות את בעלה ישן לצידה הרגיעה אותה וא

רק האיורים המהפנטים מצילים אותו מלהיות פלופ של ממש.

לדעתי - מעשה בבחורה שחלמה חלום בו היא לא ישנה כלום במשך 17 יממות (ולמרות זאת לא הרגישה טיפת עייפות וגם הרגישה ונראתה בריאה וחיונית מתמיד)..
חלום שהפתיח שלו היה בעתה וחלום בלהות. וגם סופו (בסוף הסיפור). ומתוך הבעתה התחילית היא החליקה, כנראה, אל תוך חלום רגוע, שליו, מנחם, מפצה, חלום בו היא מרוצה ממה שקורה. כל כך מרוצה.
לי הספר העלה את השאלה של חשיבות השינה בחיינו. כמה היא חיונית? כמה ממנה מהווה ב

"מטלטל, מסתורי, אחת הנובלות הכי אניגמטיות של מורקמי" כתוב בצד האחורי של כריכת הספר. האם אכן כך?
אחרי "אחרי החשכה", הספר האחרון והמאכזב לטעמי שקראתי למורקמי, לא היו לי ציפיות גבוההות.
שינה הפתיע אותי לטובה, אם כי הוא לא מגיע לרמות של הסופרלטיבים שמוזכרים למעלה. כתיבתו של מורקמי יפה וייחודית גם בנובלה זו, וכמה פסקאות מצליחות לרגש. הנושאים המרכזיים של מורקמי, פחד קיומי מאי-מימוש עצמי ,בנאליות ובלי

האסתטיקה של כתיבתו של הרוקי מורקמי היא תופעה שאי אפשר להשאר אדישים עליה. הוא סוחף ועוצר נשימה, ומזמן לא קראתי ספר, שהיה לי כל כך קשה לעזוב באמצע הקריאה.

מורקמי מזמין אותנו להציץ לתוך עולמה של אישה נשואה רגילה, שאין בחייה, לכאורה, שום דבר מפתיע או מרגש. מה שכל כך מיוחד בעלילה, עוד לפני שהיא מקבלת מפנה, זה שמורקמי מצליח לעשות את כל אלה בכנות כואבת, בגוף ראשון, בבקיאות יוצאת דופן בחיים כאלה, שהוא

טוב, אז גם אני רוצה לכתוב משהו על הרוקי מורקמי.
את הספר הראשון שקראתי היה קפקא על החוף, שהשאיר אותי מוקסמת ומאוהבת. ספר קסום. לא ניסיתי לחפש תשובות , נהניתי מהדרך.
אחרי זה קראתי את 2 הספרים האחרונים שלו 1q84 שעדיין לא תורגמו לעברית , ואהבתי מאוד, אפילו שהרגשתי שיש יותר שאלות מתשובות, אבל גמרתי את הספרים כל-כך מהר ונהניתי. מחכה לספר שלישי שאולי אקבל קצת יותר תשובות. זה כמו בסידרה "האבודים" שפג