****




מסתבר איכשהו, גם אם קשה לי עד מאוד להכיר בכך, שבעוד זמן לא רב במיוחד גם אני אהיה זקן. לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, ולמרות שאני נוטה להתבדח על העובדה הקודרת הזו, בתוכי פנימה אני מלא אימה. כמובן, זה לא יקרה בן לילה, שבבוקרו אצמח אזניים אימתניות ושעירות ואנהל שיחות על ביטוח לאומי וראומטיזם עם אנשים בגילי, ובכל זאת, הסטטיסטיקה אומרת שתיכף, ממש תיכף, אני אהיה בן ששים ושבעים ואם יהיה לי מזל

בארנס שייך לקבוצה לא גדולה של סופרים שאני אוהבת במיוחד. גם העובדה הזאת גרמה לכך שכשקראתי את הביקורת המצויינת של אלון לספר הזה, חיפשתי אותו. כשסיימתי את הספר קראתי את הביקורת שלו שוב, הוקסמתי שוב והבחנתי - כמה לא מפתיע - שגישתי לספר שונה באופן מהותי מגישתו. בגלל מחסור ממאיר בדמיון אני לא נוטה לדמיין "מה יקרה כש..." ולא מדמיינת מצבים מפחידים שיקרו בסוף ימי. למרות שיש לי דוגמאות של "איך זה נראה באמת"

המילה הראשונה שחלפה בראשי עם קריאת הספר היא "יצריות". ספר ייצרי, אפל, לעתים מותח.
התוכן קשה, מכביד. לתחושת הכובד תורמים הרגשות המוחצנים, המאד מודגשים, חזקים, קיצוניים ומנוגדים. מצאתי את עצמי מדלגת על שורות,
כי הן חזרו על עצמן בדרך כזו או אחרת, להדגשה וחיזוק (אבל רק על שורות). למרות האפלה והכובד, הספר קריא.
קטעים ממנו מזכירים את הסרט: "חוטים מוסתרים". היתה לי תחושה דומה (תחושת אי נוחות) בשני המק

סיימתי גם את הספר הנוכחי הזה השבוע....

וזה ספר שמעולל חשיבה , חשיבה עזה עד מאד.

ואני חוזר לשנת 1985 , שנה לפני שסבתי שרה , החזירה את נשמתה לבורא בייסורים קשים קשים.

היא הייתה בסך הכל בת 67 במותה , גיל צעיר יחסית לכל הדעות.

היא הייתה זו שמקבלת את פני כשהייתי מסייפ את לימודיי ביסודי , יום יום עד שעות אחר הצהריים , השעות בהן אימי הייתי מסיימת

את עבודתה , יותר מכל זכורה לי העצבות בחיי