יוצא לי לקרוא לא מעט מספרות צרפת של המאה ה19 לאחרונה, והנה, הגעתי אל בלזק.
ולמרות שלא קראתי אותו קודם, יצירתו (לפחות באסופה הזו) מאוד מזכירה לי שני צרפתים אחרים בני אותה המאה שכבר קראתי: זולא וסטנדל.

לא בהכרח מבחינה סגנונית, אבל מבחינת מה שמעסיק אותם כסופרים, אם הטרנד הזה ימשיך ככה אני אגלה שלכל סופרי צרפת של אותה המאה היה פחות או יותר נושא עיקרי אחד – הון וסטטוס והשפעתם על בני אדם.
זה צירוף

שלושה סיפורים קצרים יחסית מפרי עטו של דה בלזאק קובצו בספרון זה, מעט מדי בכדי לגבש על דעה על איכויות הסיפורים הקצרים שלו. נראה ששיני הזמן נגסו ללא רחם ברלבנטיות של הסיפורים הללו. ניתן למצוא בהם אמיתות התקפות עד ימינו אנו, אבל הסך הכל, הספרים מתמקדים בהווית החיים באליטות המרופדות והמדושנות. שאר האנשים העם, המשרתים – בקיצור בני אדם – הינם בחזקת סטטיסטים וברוב המקרים פשוט שקופים....

עם זאת, בלזאק ה

הבטן התכווצה מקריאת כל שלושת הסיפורים.
אונרה דה בלזק, המוטו שלו בכתיבת הסיפורים הינו כי התנהגות האדם אינה מונעת על פי מוסכמות החברה, אלא מיצרים ומניעים אישיים כגון תאוות בצע.
הסיפורים נכתבו במאה ה 19, אפילו במאה זו הם עדיין ישימים.
יוצר מוכשר, שלושת הסיפורים דימיוניים, אך בקריאתם אינך מרגיש זאת (מלבד האחרון).
הירושה, התליין ושיקוי הקסם.
החוויה בקריאתם כל כך מוחשית בכולם, עד כי אתה מרגיש שאתה