מר ורטיגו הוא ספר ה-WOW המוחלט של אוסטר. מרקחת כזו הוא רקח לנו, ללקק את האצבעות. מאסטר יהודי, בן ארבעים וארבע כשאנו פוגשים אותו, שמוצא הוריו מהונגריה, "קוטף" את וולט ממדרכות סנט לואיס. וולט בן תשע, פרחח אנאלפאבית, שחיי הלילה הם חיי היום שלו ומאסטר יהודי סבור שיש לו את המתת ומציע לו להצטרף אליו. ארבעים וארבע ותשע, גבר וילד, לא נשמע שממש הולכים יחדיו, גם לא ב-1927 ובכלל. אבל הם הלכו. וולט ילד קשוח

את הספר סיימתי לקרוא לפני מספר ימים, ורק כעת אני כותבת עליו ביקורת.
ראשית אציין, שהוא בעיני, ספר מדהים, אחד היפים שיש. (אני חבה תודות למסמר עקרב ולמחשבות על ההמלצה)
לקח לי זמן ארוך במיוחד לקרוא אותו, וזאת מפני שבכל סוף של פרק, עשיתי הפסקה בת מספר ימים כדי לעכל את המסופר, ולחשוב על הסיום הקשה של כל פרק ופרק (הספר מכיל ארבעה פרקים).
אתמול, הבן שלי (בן 8.5) חזר מביה"ס ואמר לי כך: "היום לא היה לי כ

לפני זמן מה אכלנו באחת ממסעדות הגורמה הנחשבות ובן זוגי סוף סוף אמר לי משפט
שלקח לי 20 שנות נישואים לשמוע אותו אומר זאת. הוא אמר: " עכשיו אני מבין מה זה אומר טעמים מדויקים באוכל ". למי שמערבב קוטג' עם שוקולד וליד מלפפון חמוץ ממש הופתעתי
וניפחתי חזי בגאווה כאילו אני השף יוסי שטרית בכבודו ובעצמו. אותו דבר עם פול אוסטר, זה לא קשור רק לטעם אישי בספרים. זה קשור למידת הדיוק שאומן מביא את הקורא כיד

יש ספרים, שכמו שירים, מנגינות או תמונות מסויימות, מזכירים לך רגע או תקופה מסויימת בחיים. אתה חווה דז'ה וו של ריחות, תחושות, והכל כ''כ חזק ואינטנסיבי, שאתה מרגיש שלרגע אתה ממש שם.

כך זה עם "מר ורטיגו" אצלי.
בכל פעם שאני שומע את שם הספר, הסופר, או רואה את התמונה שעל כריכת הספר, אני קופץ בראשי לעבר וחווה כמעט את אותה הצמרמורת אותה חוויתי כשקראתי את השורות האחרונות של הספר המדהים הזה.

אם יש ספר

אני באספת הורים מביט במורה של הבן שלי ונראה שהיא קצת במצוקה. היא מתפתלת בכיסא ונראה שהיא מחפשת את המילה הנכונה. כשהיא מצאה, היא פתחה את פיה והתחילה למנות את הדברים החיוביים בילד, ע"פ הספר "הילד שלכם מקסים...הוא חברותי... " אני חסר סבלנות חושב לעצמי, כן, כן תגיעי כבר לעניין העיקרי, ואז היא מגיעה לעניין, היא קצת נבוכה היא זזה באי נוחות על הכיסא "...התחושה שהבן שלכם...לפעמים קצת לא אתנו הוא קצת..."

אתחיל ואומר כי לא קראתי הרבה מיצירתו של פול אוסטר: לפני שנים קראתי את "איש בחושך" ואולי עוד אחד מספריו וזהו. מר ורטיגו המתין לי זמן רב על המדף ועתה לקחתי אותו ליד בין היתר מכיוון שהמוות (מותו של אוסטר כמובן) כידוע לכולנו הוא מקדם מכירות מצוין.

הספר הוא שילוב קסום של הרבה ריאליזם ומעט פנטסיה, כאשר בחלק של הפנטסיה משתמש לדעתי אוסטר כמטאפורה – היכולת להתרומם ולעוף. אוסטר בוחן את הפיכתו של ילד רחוב

המערב הפרוע מעולם לא היה נראה כה פרוע...





פעם היה לי חלום שחזר על עצמו, באותה גירסה בדיוק, ולא מעט פעמים הוא הופיע לי בשנתי.
ובחלומי, אני עף. אני זוכר כיצד ניפנפתי בידיים למעלה למטה למעלה למטה, בלי לעצור, מהר מהר, כמו איזה אהבל. מהירות הניפנוף הייתה כה חזקה ונחושה, שהיא גרמה לי להתרומם מעל לפני הקרקע - אני עף! הראיתי בגאווה לקהל כלשהו שצפה בי, קהל שאת פניו לא ראיתי בבהירות כי זה לא העי

וואו וואו.
אלו המילים שיוצאות לי מפי אחרי קריאת הספר. איזה סיפור מדהים זה! סיפור מרגש שגרם לי כמה פעמיים להזיל דמעות.
זה אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי!

הספר מתרחש בארה"ב של המאה העשרים. ארה"ב הישנה שם הייתה גזענות כלפי אלו שצבע עורם שחור והאינדיאנים, תנועות גזעניות כמו KKK ומלחמות השפיעו רבות על אופיה. גם ארה"ב היא הייתה ועודנה גם היום המדינה הליברלית הטובה והרעה אשר יכולה לעלות אותך לפסג

עדיין תר במסעותיי הפנימיים לחיפוש הספרים שעיצבו את חיי. ספרים שנגעו בכל קצוות חלקי הגוף וטלטלו את נשמתי. פרשו לפני עור דם ונשמה. קראו לי בקול מלא אותיות 'הי הי דרור תנשום'.
בעבר כתבתי שבעיני שפול אוסטר הוא מעין אב סודי שלי שתמיד חיפשתי. אני מרגיש לסופר זה קירבה עצומה, כאילו המילים שנכתבות בספרים הרבים שלו נוחתות עבורי בתוך הכרך הפרטי שלי. כל ספר שלו שיוצא אני מחפש אחריו וקונה ללא היסוס. יש בינינ