עשר שנים אחרי ששכל את בת זוגו ואם בנו, וילדו הפך מפעוט לכמעט בוגר, מתברר לארמין שהוא עקר, ותמיד היה עקר... מכאן מתחיל להתגלגל הסיפור, שחלקו מובן ואנושי - ארמין חייב לגלות היום, עשר שנים אחרי, מי האיש שהוא אביו של בנו, אותו הוא אוהב יותר מכל דבר עלי אדמות. הוא יוצא למסע שחלקו טירוף, לדעת ולגלות את מה שבסתר ליבו הוא יודע שלא כדאי לו לגלות.

הסיפור הוא סיפור על משברים, ובוחן את יכולת ההתמודדות של א

קול ההיגיון: "נו, ואף פעם לא הרגשת שום דבר? לא חשדת? לא היו רמזים?"

אני: "טוב, קשה להגיד שהרגשתי משהו מוגדר. היו פה ושם רמזים, ואם הייתי פחות תמימה, אולי הייתי מצליחה לחבר אותם למשהו יותר קוהרנטי. גם תיקחי בחשבון שאנחנו, בתור ילדים, מאמינים להורים שלנו. הם העוגן, מקור הביטחון וכל זה. למה לנו לזעזע את עולמנו ולנער את העוגן שלא לצורך, גם אם הוא רעוע ולא יציב?

קול ההיגיון: "זה נכון. אבל אם הוא

ספר מרתק ומותח ומאוד מהנה.
עלילה לא שגרתית.
העניין הרב שאני מצאתי בו היא הכתיבה של סופר זר לא ישראלי שמספר על עלילה שמתרחשת בארץ מזוית ראייתו.
אפשר להבחין בצורת התיאור וההתמקדויות על פרטים שרק תייר יכול להבחין לעומת סופר ישראלי, לו היה סופר ישראלי מספר את העלילה . זווית הראיה הזו, נותנת מימד אחר לסיפור .
בין הסצנה הזכורה לי מאוד שאהבתי, היא הניגודיות הרבה שסוקולוב מתחיל להבין בינו לבין סבו ה