זו ביקורת שהיתה צריכה לקרות מתישהו בחיים. גם אם לא הייתי כותבת שום דבר אחר, גם אם סימניה מתפוצצת והכל הולך לאבדון, יום אחד הייתי כותבת על ג'ים ונהג הקטר.
הוא אחד מאלה. מהספרים האלה של הסופרים האלה שמהווים חלק כל כך חזק בקרב האנושות עד שהיא עצמה לא שמה לב לחוזק שבו היא נאחזת בהם.
(רשימה חלקית: רואלד דאל, בוורלי קלירי, קורנל מקושינסקי, אריך קסטנר, דיאנה אהובתי, גייל קרסון לווין, שנון הייל)

ובכן

"ג'ים ונהג הקטר" מתחיל כסיפור ילדים פשוט וחסר יומרות עם שם וכריכה קלילים. מתוק מתוק , הוא צועק לכל את מרכולתו. ספר-חטיף , חברה שלי מכנה ספרי חמד כאלה והספר באמת היה חמוד והתקדם מהר מהר בשפה הילדית דמיונית של אנדה ולא נכנס כסיפור בתוך סיפור כמו "הסיפור שאינו נגמר" (אני דווקא אוהבת את הקונספט אבל תודו שזה מקל כשהגיבורים במימד אחד בלבד ואת האמת , סיפור אחד כזה הספיק לי) והוא אפילו הצליח לסחוף כשההמש

זה, זה בדיוק סוג הספרים שאני בטוחה שאוהב לקרוא בכל גיל.
מלאים שטויות והבלים כרימון, אפופים בטוב לב ובטיפשות...

יש סוג של קסם שובה-לב בכתיבה של מיכאל אנדה. מה הקסם? מממ... שאלה טובה. אני צריכה לנתח את זה ואז גם אני אבין.

כשאני קוראת ספרי-דמיון, אני בדרך כלל מרגישה שהכותב מנסה לשכנע אותי להאמין לו.
מעין: "אני יודע שכתבתי דברים אוויליים, אבל בחייאת- זרמי איתי. זה ספר פנטזיה טוב. יש פה הסבר