הניסיון לסכם את "יוסף ואחיו" של תומס מאן במונחים של ביקורת ספרותית רגילה דומה לניסיון למדוד את מימי האוקיינוס בכף יד. מדובר במפעל חיים, בטטרלוגיה מונומנטלית שדרשה ממני קרוב לשנה של קריאה יומיומית, שנה שבה חיי הממשיים נמהלו בחולות מצרים ובשמי כנען. היה זה פרויקט שאפתני, לא רק עבור הכותב ששקד עליו לאורך עשור וחצי של גלות וטלטלה, אלא גם עבור הקורא המבקש לעמוד בקצב של פעימות הלב של ההיסטוריה. כעת, כשא

את יוסף ואחיו החלטתי לקרוא אחרי שסיימתי, פרק אחרי פרק, את ספר בראשית. אני רוצה להגיד כמה דברים על ספר בראשית המופלא.
קודם כל זה ספר המיתולוגיה שלנו. מיתולוגיה ששונה לחלוטין מכל המיתולוגיות האחרות: היוונית/רומית, הנורדית או ההודית. מיתולוגיה אנושית מאד שאין בה סיפורי גבורה נוצצים בין אלים והרקולסים וביוולפים למיניהם. המיתולוגיה שלנו מספרת על אופיו של האדם וכיצד הוא התעצב. סיפורי מוסר (עץ הדעת טוב