ביקורת ספרותית על היצירה מאת אמיל זולא
ספר בסדר

---

L'Œuvre -
"היצירה"- היא הרומן ה-14 בסדרת "רוגון-מאקאר" שהגה אמיל זולא- המשקף את חייהם של העם הצרפתי במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר הוא ממציא ז'אנר "הנטורליזם" בספרות.
הגיבור הוא קלוד לאנטיה- צייר צרפתי, שהצליח להגיע לעולם האומנות של התקופה בפריס של עידן "הבל אפוק" (עלילת הספר מתרחשת בין 1855-1870). הוא גדל בפרובנס לאמא כובסת, אב בטלן וחדל אישים, חמו של קלוד שגם לא יוצלח במיוחד, על-כן כישרון הציור של קלוד עוד בילדותו גורם לנדבן עשיר לתת לו 1,000 פרנק לחודש דמי מחייה בימי נעוריו- היכן שהוא נמצא בפנימייה ומכיר את חבריו הטובים פיר סנדרוז ולואי דיביש . סנדרוז ברומן למד ארכיטקטורה ומתפרנס מכתיבת רומנים בורגניים כדמותו של אמיל זולא עצמו, בעוד שדמותו של הגיבור קלוד לאנטיה מתבססת על דמותו של הצייר פול סזאן, עליו שלח זולא את הספר כשפורסם לראשונה, סזאן מיד ניתק עם זולא כול קשר.

ה"יצירה"- נפתחת כאשר כריסטין- נערה יתומה מגיע לסטודיו של קלוד. הוא היה צריך מוזה, היא לא רצתה להתפשט... היא לקחה רכבת לבית מעסיקה החדשה בתור משרתת ולבסוף זה לא קרה והיא צריכה לספק את גחמותיו של קלוד...

"בין כך ובין כך נפתחה הדלת בלי להמתין לתשובה והשכנה, מרת ז'אבוי, מתילד כפי שנתכנתה בפי מקורוביה הופיע על הסף.
(..) "ואף-על-פי שמתילד היתה דתית, זנחו אותה אט-אט הלקוחות יראי השמים, לפי שלדעתם נראתה יותר מדי בחברת אנשים צעירים לאחר שז'אבוי נתחסל". (ע"מ 71-פרק שלישי).

מהודו,ז'ורי,סנדרוז וקלוד עצמו נמצאים בביתו וקופצת לביקור ז'אבוי/מתילד – אלמנה צעירה (יש דבר כזה אלמנה פרחה?) . כול הארבעה הם אנשי בוהמה, קלוד מיד נמשך לז'אבוי הרזה והנחשקת.

"וכי הצלחתו של האחד אינה הצלחתם של האחרים? נעוריהם תססו, מסירותם לא ידעה גבול, הם נסחפו שוב בשטף החלום הנצחי להתלכד להתלכד לחטיבה שתצא לכבוש את הארץ; כל אחד יתרום חלקו, זה ימריץ את זה, החבורה תגיע ליעדה כגוש אחד,, בשורה אחת. קלוד, כמנהיג מוכר, הכריז על הניצחון, חילק זרי-דפנה". (ע"מ 81-פרק שלישי).

כול החברה הבוהמיינים האלה מסתאבים בדירות סטודיו או במשגנו הנוצץ של סנדרוז- בעל המאה בעל הדעה- הוא מפיל לאורך הספר מונולוגים לקלוד – כדרכו של זולא להגיד לקוראיו מה הוא חושב על עולם האומנות (והכתיבה) באשר היא...
יש גם פסל-מהודו, יש סופר- סנדרוז, יש סטודנט- ז'ורי ויש את קלוד הצייר האוהב לצייר בעיקר פורטרטים. יחדיו הם בפריס ומפנטזים לכבושה דרך "סלון הדחויים"- מקום שהיה במציאות תצוגה לאמנים אימפרסיוניסטים שלא היו פופולריים בשעתם.

"אתה יודע שהוא הולך שוב להשתעשע עם האישה שלך", אמר ז'ורי למהודו, "כן, עם מוכרת צמחי מרפא, האשה בעלת העשבים המסריחים... בחיי! ראיתי את עיניו מתלקחות לפתע; הדבר תוקף את הבחור הזה כמו כאב-שיניים;והבט איך הוא רץ לשם"
(ע"מ 146-פרק חמישי).

קלוד השרמנטי- מצייר והולך גם עם אירמה וגם עם מתילד, בעוד כריסטין מפתיעה אותו וחוזרת לדירתו ומתמסרת עליו.

"יקירי, אתה מעייף את המסכן הקטן".
קלוד התרתח, מלא מוסר כליות.
"נכון, איזו טיפשות, אני והציור שלי! ילדים לא נוצרו לזה"
(ע"מ 166- פרק שישי).

כריסטין מביאה לעולם את ז'אק לקלוד. הוא מצדו רק מחפש נשים ואובייקטים כלשהם לציירם, לשלוח ל"סלון הדחויים" וסוף סוף להגיע להצלחה ולנחלה.

"אגב, האם התחתנת עם הפילגש שלך?"
קלוד, שעמד להירדם, פקח עיניים נדהמות.
"כן".
"ואתה עדיין שוכב איתה?".
"כמובן".
היא פרצה שוב בצחוק ורק הוסיפה :
"אה! ידידי המסכן, ידידי המסכן, כמה אתם בדאי משתעממים!".
למחרת, כשהניחה אירמה לקלוד ללכת, כולה ורודה כלאחר ליל מנוחה גמורה, מהוגנת בגלימת בית, כבר מסורקת ורגועה החזיקה רגע את ידיו בתוך ידיה; ושופעת רגש התבוננה בו בפנים רחומות ומהתלות כאחת.
"ידידי המסכן, אתה לא נהנית. לא! אל תישבע, אנחנו הנשים מרגישות זאת...
אבל אני נהנתי מאוד, הו! מאוד... תודה, תודה רבה!".
(ע"מ 275-פרק תשיעי).

מאהבותיו של קלוד (שהם גם המוזות שלו ) - אירמה הזנזונת העשירה וז'אבוי האלמנה הנימפומנית מעסיקות אותו מינית ואומנותית...
הוא לא יצליח להיכנס לפנתאון של "סלון הדחויים", אפילו לא ביצירה טראגית אישית גרוטסקית...

"אבל אני חיה! והן מתות,הנשים שאתה אוהב... הו! אל תגיד לא, אני יודעת היטב שכל אותן נשים מצוירות הן הפילגשים שלך. לפני שהייתי שלך כבר הבחנתי בכך, די היה לראות איך ליטפת את מערומיהן, באילו עיניים הסתכלת בהן שעות על-גבי שעות. אה? וכי תשוקה כזאת אצל בחור היא לא אוילית ומגונה?
להשתגע אחרי תמונות, לחבק ריק של אשליה!
(..) איזה צער היה עלי לבלוע כשהרגשתי שאתה זונח ובוגד בי! למן אותה העת גדל הזלזול שלך, ואתה רואה להיכן הגענו, כל הלילות שאנחנו שוכבים זה לצד זה בלי לגעת זה בזה אפילו באצבע. שמונה חודשים ושבעה ימים שלא היה לנו שום דבר יחד".
(381-380, פרק שניים-עשר).

כריסטין בסוף הרומן של זולא מתחשבנת/מתחננת לקלוד שיחזור ואוהב אותה. קלוד מצדו חוץ מלרדוף אחרי תענוגות החיים וליצור בהשראתם ציורים כאלה ואחרים, חי חיי בוהמה אומנותיים ומאהבותיו השונות והחברויות שלו עם אומנים כמהודו הפסל וסנדרוז הסופר המהולל הם מרכז חייו, בספר שסופו מתכתב עם הטראגיות שבספרות הצרפתית-"אבא גוריו"....

זולא רואה את תפקיד האומן כטראגי בדמותו של קלוד/ פול סזאן הצייר, ברומן מורבידי הרלוונטי לימינו שאקטיביסטים מורחים אבקת מרק על "המונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י ו"החמניות" של ואן גוך...

לא המוצלח בספריו שקראתי, אם זאת ספר חשוב של אמיל זולא – מי שאוהב את כתיבתו הנטורליסטית על שלל תיאוריה יתחבר מיד ל"יצירה".

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על היצירה