ביקורת ספרותית על היצירה מאת אמיל זולא
ספר מעולה

---

ישנן יצירות שדירוגן בכוכבים נראה כלא טבעי, לא מתאים. "אורם" המצועצע, דמוי האימוג'י כאילו נועד לדרג את הספרים בין ראויים לנפסדים מתוך ערמות ספרי ה- "4 ב-100" או משהו מעין זה, אך מתעמעם אל מול הישגים ספרותיים כבירים שמקומם מובטח באוסף המפעלים הנצחיים של הרוח האנושית.


כזו היא "היצירה" של אמיל זולא. כשרונו לזקק את טבע האדם, להפשיטו מרומנטיזם, לקרוע מעליו כל מסיכה, להראותו בכיעורו וביופיו אגב כתיבה מופתית – זו גדולה אמתית של סופר על.


...סמוך לשעה שתיים לאחר חצות ובגשם זלעפות מגיע קלוד לביתו הדל באיל סן לואי שבפריז. בכניסה הוא פוגש נערה רטובה עד העצם, שהגיעה זה עתה מאזור פרובינציאלי וכבר נפלה קורבן לעיר הגדולה. היא מבקשת להגיע לאזור פאסי, אך בשעה זו אין הדבר אפשרי. תחילה חושד בה קלוד, שמא מדובר בדמות מפוקפקת וממאן להכניסה אל מעונו, אך לבסוף נכמרו רחמיו, "הן בערב סופה אחד אסף כלב מהרחוב!", והוא מכריח אותה להעביר אצלו את הלילה.

בלית ברירה מסכימה הנערה ללון בביתו של גבר זר, סגורה מאחורי פרגוד, עירומה כשבגדיה מוצאים לייבוש... אלא שבבוקר מתעורר קלוד לפניה ומבחין בחלק מגופה הרענן שנחשף מבלי משים במהלך שנתה. יש בה מין שילוב של תום נעורים ועוצמות שאין היא עדיין מודעת להן. הוא תופש שזו הדמות הנשית, לה היה זקוק לשם ציורו הגדול שיישלח ל'סלון' הקרוב. קלוד מתחיל לצייר את מה שעיניו רואות עד שהיא מתעוררת בבעתה...


יצירה זו שהצייר הצעיר החל בה עמה תשמש השראה לדמות נשית באמנותו שתלווה אותו שנים ארוכות במהלך חייו. החתירה לבטא את כשרונו, את גאוניותו שנדחית על ידי החברה שוב ושוב, מתארת את המאבק הבלתי פוסק של האמן המייצג את רוח השינוי, אך בהיותו אוונגארדי יתר על מידה כביכול, זוכה ללעג ולבוז.


בספר מובאים הליכים של התפתחות, תנועה בלתי פוסקת בנפשן של הדמויות. תשוקה עזה, אהבת נעורים ההופכת ללהט יצירה נוירוטי. אחוות רעים שחודרים אליה טינה, קנאה, אכזבה, קור. המאבק בין גאונות לבינוניות, בין דרך אמן לבורגנות, בין יושרה חסרת פשרות וחיי דלות לאמנות מרצה שבסופה רווחה כלכלית מהווה את אחד המוטיבים המרכזים ברומן.


נדבך נוסף שבא לידי ביטוי בחוזקה הוא ההקרבה, הטרגדיה האישית. למשל אשת אמן ההופכת לזנוחה ומקריבה את חייה בנאמנות אין קץ למען 'הילד' שלה. זו דמות בעלת עוצמה שהאנרגיות המדוכאות שלה מתפרצות לבסוף בדרך גועשת ואצילית. אישית התחברתי אליה עד מאוד וליבי יצא אל האישה הנפלאה הזו. לא פעם התנהלותו של הגיבור הראשי אל מול אשתו וילדו גורמת לסלידה עמוקה, אך בו בזמן נפשו הפצועה והצנועה, נפש של אומן שלקח את עולם הציור לכיוון חדש, אך לא השכיל לקבל את ההכרה על כך, נפש ילדותית במידה רבה, מעוררת לא מעט אמפתיה וחמלה. הזוג הזה שחי יחד, מתמודד עם מפחי נפש וקטעי יגון לא פשוטים ובאפיזודות מסוימות זה נגע בי בעוצמה, עד שלא יכולתי יותר והנחתי את הספר בצד עד אשר הוא שאב אותי חזרה אליו.


בספר אין נבלים מושלמים ואין מלאכים. בכך, מיטיב זולא לתאר את המציאות כפי שהיא. פול סזאן, חברו הקרוב של זולא, זיהה עצמו בתור הגיבור הראשי ובעקבות כך נפגע וניתק קשריו עם הסופר. אם כי דווקא את היצירה הראשונה שקלוד שולח ל'סלון' ניתן בקלות לזהות כזו של אדואר מאנה "ארוחת בוקר על הדשא" שגם היא זכתה ללעג ב"סלון הנדחים". לא צריך גם להיות חדי חושים במיוחד כדי להבחין כי סנדוז הסופר, חברו הקרוב של קלוד הוא בעצם דיוקן עצמי של זולא.


העיר פריז משמשת כרקע ליצירה. פריז הנפלאה, המפוארת והמלוכלכת. פריז של ריחות בואשים וניחוחות בתי הקפה, פריז של אמנים ובורגנים, פריז של עושר וחומר ופריז של דלות, פריז שהיא בירתם הרוחנית של היוצרים. זהי עיר שמושכת לחזור אליה שוב ושוב. ניכר כי זולא אוהב אותה אהבת נפש ואת האהבתו זו הוא מצליח להעביר טוב כל כך, עד שנוצרת התחושה כאילו אנחנו מועברים לאותו הכרך של אמצע – סוף המאה ה-19, פריז של הרפובליקה השנייה. מוזיאון ד'אורסה הוא האהוב עליי בה וספר זה שנכתב בהשראת האימפרסיוניסטים, היווה עבורי כמובן עניין מיוחד.


"היצירה" הוא ספר שנכתב ב-1886 והוא חלק מסדרת הענק "בית רוגון – מאקאר", אך כמובן אין הוא תלוי בספרים אחרים מהסדרה ועומד בפני עצמו בגאון. כתיבתו של זולא אולי מעט קודרת, אך היא כנה, צחה וריאליסטית שרואה נכוחה את הטבע ואת הרוח האנושית בכל מורכבותם. התרגום של בבה ינאי מצוין, גם אם מיושן קמעה - אהבתי מאוד את העברית האותנטית .


זה מאותם הספרים שיודעים להכות במהלומה את הקוראים העכשוויים ולהגדיר להם ( או להזכיר מחדש ) מה משמעותו של המושג 'ספרות', אבל באמת.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על היצירה