ביקורת ספרותית על לואובוי מאת ג'ון ריי
ספר בסדר

---

קניתי ספר בגלל כריכתו. ולא משום שאומנות גרפיטי נמנית על אהבותיי הגדולות ולא משום שאני רוחשת חיבה למדרגות של רכבות תחתיות, ולא משום שאהובים עלי מראות של כאוס אורבני, או יופי כאוטי שמבליח מבין בניניה ורחובותיה של עיר שלוקחת רעש לריאות ופולטת פיח אפרפר. פשוט היה לי זמן. שוטטתי בחנות ספרים גדולה. מצב רוחי הטוב נבלל בצבעוניות הכריכה. העמוד הראשון והשני היו כתובים היטב, ובניגוד לדברים שאני יודעת הלכתי שולל אחר המתואר בכריכה האחורית. שכמובן מטעה: אין כאן סיפור אהבה.
מה יש?
ישנו נער בן 16, בעל מאפיינים סלינג'ריים מובהקים שבמקום סתם מרד נעורים בסגנון המסורתי, כזה שמעליו מרחף משב קל של רוח אנטי סוציאלית, הנער במקרה הזה הוא סכיזופרן פרנואיד "עם תעודות". וכך, במקום לתאר רוח נעורים מרדנית, המחבר עורך ניסיון מוצלח למדי, בבניית עולמו ותודעתו של נער הסובל ממחלה נפשית, שבורח מבית החולים ולאורך הספר, במהלך יום אחד, מסתתר, רץ, עובר ונוסע ברכבות התחתיות של ניו-יורק.
ההימלטות שמוצגת בעמודים הראשונים של הסיפור ומסתיימת בסופו, מניעה היטב את גלגלי העלילה משום שמעצם טיבה - בריחה יוצרת העמדה דרמטית של האירועים. כאשר מישהו נמלט - יש רודפים ויש נרדפים. כך גם במקרה זה. אולם בסיפור זה ההימלטות היא אקט מועצם מאחר שהנער הוא פרנואיד. וכך תסריט הרדיפה מתקיים לא רק ברובד המציאותי אלא גם ובעיקר במוחו מוכה הטירוף של הנער. תחושת הרדיפה הסובייקטיבית מהווה הקצנה של מצב דרמטי ומחדדת את כל האווירה האניגמאטית בסיפור. זאת ועוד, הסיטואציה של מרדף פורטת על נימיו של ארכיטיפ מוכר – מצב של רדיפה מתכתב בד"כ עם הימצאותן של דמויות הנחלקות לטובות ולרעות (נרדפים ורודפים בהתאמה). בכך המחבר מעמיד קונפליקט משכנע שמושתת על היכרות מוקדמת של הקוראים עם תסריטי רדיפה ועם נטייתם להזדהות עם הנרדף ובמידה מצומצמת יותר עם הרודף. אבל בה בעת המחבר מערער את אותן ההנחות המוקדמות של הקורא המייחסת לנרדפים איכות חיובית ולרודפים שלילית. בספר זה הטוב והרע אינם חד ממדיים ואינם מוחלטים. מסיבה זו הדמויות מעוררות עניין. כך למשל בין "הרודפים" נמנית אימו של הנער, המנסה למצוא אותו ולהשיבו למוסד. לטובתו.
לטובתו. זוהי סוגייה מעניינת. כאשר בעולם שמעל המנהרות יש רודפים המדברים על טובתו של אדם אחר בצורה משכנעת ומנומקת, ומתחתיו, יש נער נרדף, רעב – האמביוולנטיות מעוררת הזדהות מורכבת עם שני הצדדים. על אחת כמה וכמה שדמות האם הינה דמות מעניינת ששומרת על אניגמאטיות כמעט עד לסוף הספר, היא נמנית עם הרודפים אבל מבינה את בנה הנרדף, ולא ברור איזה צד היא משרתתת.
הבעייתיות בספר היא במושא הפסיכוזה של הבן, שעומדת בבסיס הדרמה המניעה את הדמות של הנער. ויל בן ה 16 יוצא למסע במטרה אחת ברורה: לאבד את הבתולים. אוקי, איבוד בתולין כשאתה בן 16, זו סיבה מספיק טובה לצאת למסע. אך כאשר מושא הפסיכוזה שלו היא לאבד את הבתולים כדי לפתור את בעיית סוף העולם, שאמור לחול למחרת, יש בכך משהו מגוחך. גם במונחים ספרותיים ועם כל הכבוד לפסיכוזות - מה לאיבוד בתולים ולהתחממות כדור הארץ, מה בין צינון והרגעת הליבידו לבין קירור העולם?
אילו רצה המחבר למצוא פסיכוזה שמניעה עלילה ספרותית של נער בן 16, דומני שיש כאלה למכביר. אבל זו בחירתו של המחבר ויאמר לזכותו שהוא מצליח לטוות עלילה ועולם בעלי היגיון פנימי משלהם, שעובדים יפה ומציגים עולם אחר, שונה. ולכן אפילו צינון העולם באמצעות סקס לא נשמע מופרך, בסופו של דבר. כמו שאומר הגיבור: "הסדר של העולם הוא לא הסדר שלי..." ולא זאת בלבד שאינו נראה מגוחך – הוא לובש נופך טראגי.
הרכבות התחתיות שחוצות את דפי הספר לכל אורכו, מכניסות אלמנט תזיזתי שמתכתב היטב עם עולמו הפנימי של הנער. מיקום עלילה בעולם תחתי, שבו רכבות מוארות חוצות תעלות אפלות, ומאירות לרגע דמויות שהודרו ונפלטו מהעולם שמעל – יוצק תוכן אפלולי ועצוב לתוך העלילה. אותן דמויות שדרך חרירי האוורור מפנות מבט מעלה, יכולות לשמש אלגוריה לעולמנו אנו, ואל האור שחודר אל האפלה ואליו אנו נושאים עיניים, מתוך מקום שבו אנו תמיד לכודים, לעד רצים אחר משהו, לנצח מסתירים דבר מה.
וריצה זו, הן של המתרוצצים למעלה והן של אלו שנמלטים למטה מתחת לפני השטח, מניעה את העלילה במהירות אל סוף בלתי נמנע וטארגי.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על לואובוי