#
יש סופרים שנראה שהמניע שלהם לכתוב הוא לייצר לעצמם עולם תחליפי, פיצוי על העולם האמיתי בו הם לא שיחקו תפקיד חשוב. בעולם התחליפי הם גדולים ויפים וכולם מעריצים אותם. הם משתמשים בכישרון הכתיבה(?) לברוא לעצמם עולם בו יקבלו את מאווייהם הכמוסים. גם אנשים שאינם סופרים עושים את זה לפעמים. לפעמים הם מאושפזים, או צריכים להיות, לפעמים הם פוליטיקאים. לסופרים יש לגיטימצייה לעשות את זה. כשהם מצליחים – זה יופי. כשהם לא – מגיעה להם ביקורת כזו.

זה הספר הראשון של הסופרת שאני קוראת. לפי התוצאה, כנראה גם האחרון. עמודים ספורים אחרי התחלה מעניינת הוא הזכיר לי למה אני ממעטת לקרוא ספרות ישראלית. הגיבורה – קוראים לה יולי – היא סופרת מצליחה. היא גם אם למתבגרת, גרושה מאיזה נודניק, עם בן זוג לא יוצלח. היא מתָחזקת קשרים מגיל ההתבגרות, יש לה שתי חברות "הכי טובות", כמה חברי-נפש ממין זכר, וכ-ו-ל-ם מוכנים לעזוב הכל ולהתגייס לעזרתה, אם היא רק צריכה.
הבת שלה מעוניינת לדעת פרטים על נעוריה של אמה, ו...הופ היא מגלה יומן, שלמען הנוחות הועלה על המחשב והודפס, שיהיה נוח לקריאה. היומן מתאר את חייה של יולי הצעירה, שבניגוד למתבגרות שגילו את ההורמונים, היא לא מתבלבלת, לא מגושמת, לא טובעת בדמעות של חוסר ביטחון ולא צורכת עצות ממגזינים. יולי עוברת ממחזר אחד לשני, מתוך מאגר שנראה בלתי נדלה, בקלילות של פרימה-בלרינה ובשמחת-חיים של פו הדב. היא גם אם מצטיינת, שביתה בת ה-16 מעריצה וחושבת שהיא הדבר הכי טוב שקרה לה... תתביישו לכם, אתם המגחכים עכשיו...

הייתי יכולה לסלוח לקראוס-ויינר על סידרת ההצלחות והחיזורים שסידרה לגיבורה שלה. אבל התחיל לבצבץ אלמנט חשוב נוסף. חלומות (מנבאי-עתיד), קבלה, גלגול נשמות, תפילות... הכל ברצינות תהומית. אני נהנית ממדע בדיוני ולא איכפת לי לקרוא על תופעות שאינן מוכרות למדע הרשמי, במיוחד אם הסופר/ת משכנע אותי. לפעמים התיאורים אפילו מתובלים בהומור, ואז אני שבוייה של הסופר/ת. הנימה בספר הזה, כמו הדרך בה תוארה הגיבורה, היתה של רצינות נטולת ספקנות ומחסור משווע בהומור.

קראתי כמאה ועשרים עמודים (מתוך 368) ופקעה סבלנותי. חששתי שהפרצוף שלי עלול להישאר בהבעה קבועה של "נו, באמת!" אם אמשיך לקרוא. יש לי איפה להשאיר את הספר, למי שיאהב יותר ממני.

אני אוהבת לקרוא את אורלי קראוס ויינר. הכתיבה שלה זורמת, הדמויות שלה מציאותיות , אנושיות ויומיומיות. כל אחד.ת יכול.ה למצוא משהו בעצמו בהן.
ואחרי שאמרתי את כל זה, התאכזבתי מאוד מהספר 'מה שצריך לקרות'.
העלילה במשפט- סופרת מצליחה נזקקת לעזרתו של חבר נעורים, ותוך כדי מגלה שהוא והיא נועדו להיות ביחד.
עזבו את הקטע של גלגול נשמות, או שאתם מאמינים או שלא. וגם את הקטע ההזוי לגמרי של החלומות שמתגשמים עד כדי הרמזור בפינה...
אני מדברת על הקטעים ההיסטוריים שנדחפו באופן ממש לא מוצלח ותקועים כמו סוכריית טופי בשיניים. שלא כמו ב'שחקניות' המוצלח שמביא את סיפור השואה באופן המשתלב היטב בעלילה, פה הכל מרגיש מאולץ, נדחף...
כאילו הסופרת אמרה לעצמה, בא לי לכתוב למה אני ומה שמו נועדנו להיות
, אז אני אכניס גם את סיפור המהפכה ברוסיה על הדרך...
בקיצור, בצער רב אני אומרת, תקראו רק אם אין לכם ספר טוב אחר לקרוא.

תזכירו לי שאסור לעשות את זה, טוב? אסור להגיע לחג של שבעה ימים בלי אף ספר. נכון, שירה גאולה הצליח (או לפחות לא היה אסון), אבל משם הכל הידרדר.
בשבת חול המועד, אחרי שכבר קראתי את פרסי ג'קסון (2) והארי פוטר (1) והגיע הזמן (8) ועוד כמה מהספרים שיש בבית וקראתי כבר אלפי פעמים, הייתי ממש ממש נואשת. אז כשביקרתי אצל חברה שלי והצלחנו למצוא בארון של אמא שלה 3 ספרים שנראו נחמדים בסך הכל, נשמתי לרווחה.

(ספויילר: נשמתי לרווחה מוקדם מדי)

מה שצריך לקרות
אתם יודעים מה אני לא אוהבת? סימני קריאה. קשה לי עם זה.
כשאני בוחרת מחברות של חברות לצלם מהן סיכומים, אני לא יכולה לקחת מכאלה שכל כותרת ומשפט שלהן מסתיימים בסימן קריאה, זה פשוט מרגיז אותי.
וזה מה שהרגשתי בכתיבה של אורלי, הרבה סימני קריאה.

התחלתי את הספר, ומיד הרגשתי שהכתיבה הזאת היא לא הסגנון שלי. ולא שאני מחזיקה מעצמי כזאת אינטלגנטית, אבל חשתי זלזול באינטלגנציה של הקורא. הכתיבה המהירה הזו, העלילה שרצה קדימה, הדמויות השטחיות למדי.. לא התחברתי ליולי בכלל, וגם לא לדמויות האחרות, למען האמת.
אז ויתרתי. עברתי לספר הבא.

אהבה ודעות קדומות
התחלתי אותו. הוא התחיל קצת יותר מוצלח.
אבל רק קצת, ובאיזשהו שלב הרגשתי שנקלעתי לאותו מקום (רמז: סימני קריאה).
'זאת אותה סופרת?' תהיתי לעצמי. העפתי מבט בכריכה, וגיליתי שכן.

אז זהו זה, שני ספרים של אורלי קראוס-ויינר, ואני כבר חורצת את דינם של כל השאר (לא יודעת אם בצדק, אבל לא מתכננת לבדוק).
כתיבה רדודה, עלילה לא מספיק אמינה, פרקים שלמים משעממים ופרק אחד בסוף עם כל הבשר של הסיפור, סוף טוב מדי.
אה, והגיבורות, שאיכשהו תמיד יש לידן גבר. (סליחה, הסופרת? אפשר קצת מרווחים לנשימת אוויר בין רומן לרומן?)

עוד כמה נקודות קטנות שמתחשק לי לציין:
- דווקא אהבתי את שי. ודווקא ממנו בחרה הסופרת להתעלם בסוף הספר. כאילו, בואי נעמה! תשכחי מזה שקבעת להיפגש איתו היום בערב ותיפלי לזרועותיו של ילי.
הסוף.

- פחח. נכון שזה ספר, וזה בדיוק המקום לאהבה ממבט ראשון שיש רק בספרים, אבל ברצינות, במקרה של ילי ונעמה זה היה ממש.. מגוחך. ומוגזם.

- אפשר להחליף איתך מילה, יפתח? אתה כזה גבר מושלם. למה לך לאהוב את יולי שלא מפסיקה לעשות שטויות (כלומר, להימרח על גברים אחרים)? אה, כן, כי אתם נשמות תאומות ונגזר עליכם מהשמים להיות מאוהבים לנצח. בהצלחה איתה. אולי כדאי לך לשמור עליה, שלא תתקרב לגברים עם עיניים כחולות.

- ככל שקראתי עוד בספר (ונכון שזה לא היה המון כי דילגתי על רובו) התחזקה בי התחושה שיולי היא בעצם אורלי עצמה.

וסליחה שקטלתי.

מה שצריך לקרות הוא ספר מרתק ויוצא דופן, שאינו מתייחס למסתורי התקשור כאל תופעה על-טבעית אלא רואה בהם חלק מן החיים ממש. עלילת הספר מוליכה את קוראיה על הגבול הדק שבין מציאות לחלום, בין האפשרי להזווי, בין החיים ומה שהיו צריכים להיות.

ישב אצלי על המדף המון זמן. שנים.
בזמנו אהבתי את התקציר ומשום מה תמיד הפנטזיה נכנסה באמצע מאלף ואחד סיבות.
ועכשיו נגמרו התירוצים והתחלתי לקרוא...

ספר מעולה, חבל שלא התחלתי לפני, אבל בטוח שהיתה סיבה להמתנה.. הייתי אמורה להיות מוכנה אליו.

הספר מורכב מעלילה על עלילה.

הסופרת אורלי קראוס ויינר יודעת לכתוב מעולה. העלילה מאוד מותחת ולא נותנת מנוח. קראוס מכניסה את עצמה לתוך העלילה. יכול להיות שהכל דמיוני אבל רעיון מעולה.

כמו שכתבתי לפני יש לי זמן רק בזמן ההסעות אז לקח לי המון זמן לקרוא אותו כי באמצע אני במבחניפ. כיוון שקראתי ספרונציק היום אז הייתי חייבת לסיים את הספר הזה שידעתי שנותרו כעשרים עמודים.

כמו שכתוב בתקציר הספר מספר על יולי שהיא סופרת והבת שלה שכל אחת מהן עוברת אירע. האחת נתקעת במסגד כשחבורה מנסה לפגוע בה ובידיד שלה וניצלת ע"י חבר עבר של אמה.
מצד שני אמה יולי נוסעת לכיוון ועוברת תאונת דרכים קשה.

ברגע זה הספר נכנס לצד קצת מיסטי, ומה קורה ליולי שמדברת בספר בגוף ראשון. מצד אחד היא סופרת מצד שני יש עלילה מאוד מותחת שבא ממוחה הקודח של קראוס.

אישית מאוד ממליצה על הספר. נותן מחשבה אחרת על חיינו.
מחכה לי על המדף ספר נוסף של אורלי קראוס וינר. מקווה שלא ימתין עוד הרבה.
שווה קריאה.!!!!

שלום לכם חברי הניפלאים!!!!!!
היתגעגעתי אליכם מאד.לצערי מטעמי בריאות לא יכולתי להקדיש זמן לסימניה וכנראה שגם בעתיד
אוכל לטפטף טיפין טיפין........

לעיניינו,
אני אישית מאוד אוהבת את הסופרת אורלי קראוס ויינר.סיגנון כתיבתה סוחף אותי אל תוך הסיפור עצמו.
הסיפור הזה למעשה הוא סיפור חייה של הסופרת. אורלי מאמינה בגילגול נשמות ובתיקשור.
היא מאמינה, שיפתח, אהבת נעוריה, הוא הנפש התאומה שלה בהווה וגם בגילגול הקודם.
בהווה הם מאוהבים עד כלות, אך לא מצליחים לממש את זוגיותם.
ברגע האחרון דבר מה מיתפספס.....
בין לבין שניהם בונים משפחה משלהם , אך תמיד הם ביחד במחשבותיהם.
בגילגול הקודם הם גם זוג וזה הרמז שהם יהיו
ביחד בגילגול הזה.
אורלי מתייחסת בספר לתיקשור כאל תופעה טיבעית
שעוזרת לתיקון הנשמה וכאל חלק מהחיים האמיתיים.
השיזור בין הגילגול הקודם והגילגול הזה כתוב בצורה מרתקת ומעניינת.
יש לציין שאנו פוגשים לאורך כל הספר חברות אמיתית,עזרה מיידית בעת הצורך, וכמובן, אהבה,
שהיא בסופו של דבר מנצחת תמיד!!!!!!!!

מקדישה את הביקורת לנדיה,חברתי לספרים ולכל הקוראים.
את הספר התחלתי לקרוא אתמול במקביל לספר אחר,וכבר אני באמצע הספר,ויכולה רק להגיד שהסופרת לעולם לא מאכזבת,וכל ספר וספר שלה משתבח עם הזמן כמו יין טוב.
ספר מרתק, מקסים ויפה ,נקרא בשקיקה ובזרימה מהירה ולא ניתן להניחו מהיד.
ממליצה בחום.
קריאה מהנה וסוחפת למעונינים.
זאת פעם ראשונה שאני כותבת ביקורת לפני גמר הקריאה של ספר.....להבנתיכם שהספר אכן מעולה.

תחילה אתוודה ואומר שמעולם לא קראתי ספר של אורלי קראוס ויינר, כך שלא ממש ידעתי למה לצפות. לספר הזה הגעתי דווקא בגלל שתחום המיסטיקה/תקשור/גלגול נשמות מעניין אותי (ויסלחו לי הראציונאליים שביניכם..) מה גם שהבנתי שמדובר בסיפור חייה של הסופרת. אוכל לסכם את חוויית הקריאה במילה אחת: אכזבה!! סיפור שנמצא על הגבול של בין לא אמין לבדיוני, כתיבה רדודה, שטחית וחסרת כל מעוף ותחכום, לא מומלץ!!!

זוועה כתובה
איני בא בטענות לספרייה הראשונים של הסופרת.
זה סגנון מסויים וצריך לדעתץ למה לצפות.

הספר הזה עושה ערבוב בין עלילה שנראית כך:היא אהבה את א וחיה עם ב חשבה על ג והתעסקה עם ז.
בינתיים מוסיפים קורט מתורת הקבלה, קצת גילגול נשמות, רוטב של ארוע מדהים( תאונה ופציעה בו זמנית של האם והבת), אהבה נצחית סבלנית ובינלאות.
והנ הנזיד מוכן.
לא הבנתי אם כבר מוסיפים את תורת הקבלה , מדוע לא להוסיף גם תורת המעמ מס הכנסה ודיני המכס.
בקיצור פיכס.