בכל אדם - כך אומרת הקלישאה - מסתתר משהו טוב שאם תטרח לגלותו, יעשיר אותך. כך הדבר כמעט לגבי כל ספר: לרוב אפילו הגרועים והסתמיים מסתירים משהו. איזו תובנה, איזו הסכמה איתך - שבזכות זה כמעט אף פעם אני לא מצטערת שקראתי את הספר.
הספר הזה אינו גרוע. הוא "בסדר" במובן הטוב של המלה. והוא מסתיר כמה אמיתות שלא בטוח שהסופרת חשבה עליהן - הן אינן חלק מהסיפור - שבזכותן הוא הפך לספר שהרגשתי שתרם לי משהו. וזה לא הסיפור - שאינו חורג במאום מסיפורים דומים, אף לא הכתיבה - שאינה שונה מכתיבה של סופרים/ות אמריקאיים/ות שמשתתפים או השתתפו בקורסים או קבוצות לכתיבה יוצרת (ואני תוהה עד כמה התרבות האמריקאית המאדירה סטנדרטיזציה אחראית לתופעה ההופכת סופרים לאחידים)
לוסי פיטרמן היא מנתחת פלסטית מוערכת - זה כתוב על הכריכה האחורית, ואינו תורם דבר לעלילה, פרט למקצוע נחשב וסטטוס גבוה. ה"מוערכת" שייך לעובדה שהיא משחזרת שדיים של נשים ששדיהן נכרתו בגלל מחלה - לא עוסקת במתיחת פנים של סלבריטאיות, חלילה. היא איבדה את בעלה האהוב, ואת העובר שלה בתאונת דרכים לפני שנה, מנסה איכשהו לחזור לחיים אבל היא כועסת. זועמת. ואיכשהו מבטאת את הזעם שלה בדרך שתאיים על רשיונה לעסוק ברפואה, ועל המשך חייה בכלל. היא נתקלת בכלבונת משוטטת ומאמצת אותה, יחד עם עוד שינויים, חלקם כפויים, שהיא עושה בחייה. כל התיאורים האלה אינם שונים ממה שקראנו במאות ספרים אמריקאים המנסים לפענח את השכול. לפצח את המתכון שיהפוך חזרה לחיים לאמינה עבור הקוראים (במקרה הזה גארווין לא הצליחה לעשות זאת עם הקוראת הזו)
מה השונה הפעם? לוסי אינה אישה יפה. היא יודעת שהיא לא תקבל הנחות בזכות מראה מושך. היא יודעת שהיא צריכה להצטיין מאד, וגם לקחת את מה שנחוץ לה בעצמה, כי שום אביר במכונית לא יעצור להחליף לה גלגל אם תזדקק לזה, נניח. וזו תובנה שלא נתקלתי בה עדיין בספרים. בדרך כלל הגיבורה נאה - במיוחד גיבורות הנכתבות על ידי סופרות. יכול להיות שהיא אינה מודעת לרמת המשיכה שלה, אבל הסופר/ת והקורא/ת יודעים. עובדה שניה שחשפה גארווין בספר הזה היא הפער בתפיסת המשיכה הנשיית בין נשים וגברים. (גם זו לא חשיפה מרעישה, אבל טרם נתקלתי בה נכתבת בגלוי) ויש גם היכולת הריפויית של כלב - לא ממש תובנה מקורית, אבל נחמד לקרוא על זה.
אז מה אני אומרת? ספר שכול סטנדרטי, עוסק בידידות המרפאת הצומחת בין אנשים זרים אחד לשני, המגיעים מעולמות שונים, ומסוגלים להפוך ל"משפחה" ברגע (טוב, בכמה חודשים) תיאורי האבל אינם הופכים את הספר לאמין במיוחד. גארווין כותבת "מלמעלה" ולא מצליחה לגרום לקורא להתחבר למצבים המתוארים.
הספר כתוב נחמד. "הבטן כואבת מרוב צחוק, והלב כואב מרוב עצב" הוא תיאור מוגזם ומופרך מהכריכה האחורית, ממש כמו חלק מהדמויות והמצבים בו. אבל לגארווין יש חוש הומור נחמד, יכולת סיפורית לא רעה ואפשר לקרוא את ספרה - אם לא מצפים ליותר מדי. ובמקרה כזה אפשר גם להעריך תובנות יחודיות הגלומות בו, ולהפיק עוד משהו מהספר.

















