ציפיתי למקבילה ספרותית של 12-angry-men
אחד מאותם הסרטים שיכולה לראות שוב ושוב -
ולהתענג כל פעם מחדש.
הספר טוב. בהחלט לא יצר את אותה הרגשה של 12-angry-men -
אבל בהחלט בהחלט מלא וממלא בניחוח של אותם הסרטים.

איכשהו צרם לי קצת ה"ריח" היהודי שהוא מתאר.
היה רגע שהתלבטתי אם יהודיה אצלו היא כינוי גנאי, החלטתי שלא.
היתה יהודיה ו"ריח יהודי" - שניהם עם קונוטציה שלילית משהו,
אבל היו גם גרמני, אמריקני ורוסי מלוכלך.
צריך לקרוא עוד ספרים שלו כדי להחליט אם הצרימה של ה"ריח היהודי" מתחדדת.

זהו הספר הראשון בסדרת ספרי המתח בכיכובו של הפקד מגרה.
ההארי הולה של זורז סימנון.
הוא דק אבחנה, אנושי, נבון, חדור מטרה,
ומצטייר כנפיל עממי משהו מחד, וגנטלמן מעורר יראה מאידך.

בספר זה מגרה, שנקרא "הפקד" לאורך רוב הספר,
מוצא רוצח מבוקש ופותר תעלומה -
תוך שיתוף פעולה משטרתי חוצה גבולות - הנעשה במברקים מקודדים,
ובעיקר בזכות דקות האבחנה שלו, כושר השיפוט שלו, תגובותיו המדויקות,
ונכונותו לשים את נפשו בכפו .

הסיפור עצמו מאוד מחדד את מרחק הזמן שעבר מאז כתיבתו.
מזכיר פרטי ריהוט ווינטז,
ספה ירוקה עם ידיות עץ מקושטת במפית תחרה מעשה ידיה של בעלת הבית
או רדיו שהצטופפו סביבו לשמוע את חדשות השעה.

לספר יש קצב איטי, נעים, אם כי צורם לעיתים בשונותו,
מתומצת יותר במילים ורגשות, אם כי לא בהכרח מביע פחות -
רק מביע בצורה מעודנת יותר, משתמעת ולא גלויה,
משאיר יותר מרחב לתרגום פנימי. (לא בהכרח דבר רע :))

התוצאה הסופית היא ספר מתח שבאופן תמוה -
מצליח לבנות עלילת מתח מובהקת ובאופן מדוייק -
וזאת מבלי להיות מותח במיוחד.
מין מתח נעים שאינו גורם לכסיסת ציפורניים.
מתח מהנה. אך כזה שבקלות ניתן לעזוב -
ולחזור אליו מאוחר יותר.

בסיפור נוצרים חללים הממולאים על ידי הדימיון,
הפרטים היבשים אינם רבים, אך קיימים -
מייצרים מסגרת של זמן, מקום, מראה, ניחוח, תחושה -
ועדיין - מחיייבים את הקורא לתרום משל עצמו,
למלא, לעבות, להשלים,
וכל זאת איכשהו מבלי שזה ייצר הרגשה של סיפור חסר.
הוא קצת מכריח אותנו להיות שותפים ביצירת הסיפור.
הרבה יותר מבקריאה רגילה, אבל באופן מהנה משהו.
ואולי זו גדולתו ?

אם אתה לא אחד שרגיל בספרי מתח בשביל שיהיה לך מותח אני חושב שצריך אחד משני דברים.
אחד זה שיהיה לך אכפת על האנשים שמסופר עליהם.
השני זה שאתה תבין חצי מהדברים ותהיה סקרן לדעת את החצי שלא הבנת אותו לבד.

אני יגיד לכם את האמת אפילו שזה קצת פדיחה בשבילי. אני לא הבנתי אפילו עשר אחוז ממה שקרה שמה יעני הבנתי מה שסיפרו שזה הלך לפה ואחר כך הלך לשם וכל זה הבנתי אבל לא הבנתי מזה שום דבר יעני לא ראיתי כמו שאומרים את התמונה הכוללת. אפילו לא ראיתי עשר אחוז ממנה ובגלל זה לא הייתי סקרן על השאר. אתה צריך איזה מינימום בשביל הסקרנות ואני המינימום הזה לא הגעתי אליו.
לגבי הדבר הראשון שיהיה אכפת לך על הבני אדם אז הבעיה שיש פה בן אדם אחד שהיה אכפת לי עליו וזה המפקח מגרה. הבעיה שידעתי כבר שזה סדרה ושזה החלק הראשון ממנה אז איך ימות? אחרת לא יהיה סדרה ככה שהייתי רגוע שהוא הולך להיות בסדר בשביל הספרים שאחר כך.

גם קראתי את האחרית דבר שכתב דב אלפון בסוף של הספר. הוא מנסה לשכנע אותך שהסיפור הזה זה כאילו על המעמדות בצרפת ושהוא רוצה להראות לך איך האנשים הרגילים הם הכי חשובים ושלא צריך משהו מיוחד בשביל להיות בלש וגם לא צריך שתרגיש לא בסדר אפילו אם אתה נגיד נהג מונית ואתה יוצא לך ללכת למקומות של העשירים. אני מבין את זה וגם אני חושב ככה אבל אני לא הרגשתי שהסיפור הזה עוזר לי במיוחד בהרגשה הזאת. יכול להיות שעזר בקצת וגם בקצת עוזר להרגיש שאני בפריז אבל לא בהרבה. אני עוד צריך לחשוב על זה.

המזל זה שיש לי זמן ושאסור לי לנהוג עד יום שני שיוציאו את הנקז של הניתוח (אם מפריע לכם שאני מספר ככה על המחלה אתם יכולים להגיד ואני ינסה להוריד הילוך). בינתיים אני יכול לקרוא הרבה ספרים אז לא אכפת לי אם לא כל ספר מלמיליאן.

סימנון הבלגי, שכתביו הופיעו כשהתיישב בפריז, היה סופר פורה. רוב כתביו סבבו סביב הפקד הפריזאי ז'ול מגרה. פיוטר הלטבי היה הסיפור הראשון שעסק באותו פקד פריזאי והוא סיפור זניח לגמרי.
פיוטר הלטבי נחשד כאיש פשע ממזרח אירופה. פשעיו נוגעים בזיוף המחאות והוא קשור לפשעים כנגד אנשי עסקים מפורסמים. האם היתה זו גופתו שנמצא בשירותים של רכבת שהגיעה לפריז?
מגרה ידע שהוא אמור להגיע ובהמתינו לארכי פושע קיבל בתמורה גופה במקום אדם חי לעקוב אחריו. אלא שפיוטר הלטבי אכן הגיע ואכן פעל את פעולותיו כשמגרה לא חדל לעקוב אחריו, לא עוצם עין במשך כמה לילות רצופים, ניזון מבירות וכריכים מהביסטרו הסמוך למשרדו ומטיל אימתו הן על הפושעים והן על עמיתיו.
למרות זאת, המתח לא מתח, הסיפור לא ממש מסובך ואולי זה אני, שהז'אנר הזה לא מדבר אליו, אבל כתיבה טובה אני מסוגל לזהות.
אמינות גם חשובה לי בסיפור. הסיפור אמנם אינו בהכרח אמיתי, אבל פריז אמיתית וקשה להעלות על הדעת מרחב כזה של רחובות שהפושע נע בהם במשך דקות, לטעות במיקום של בתי קפה מפורסמים וכך הלאה. טעויות הנוגעות לפריז גורמות לי לרגישות מיוחדת.
בקיצור, ספר זניח לגמרי.

זה מתחיל בעיצוב. ספר קטן, כמעט מרובע, איור מעין קומיקס ישן שמתאים לתחילת אמצע המאה הקודמת, וצבעים כתומים שחורים.
זה ממשיך בעובדה, שרק בזכות סימנייה שמתי לב אליה, שז'ורז' סימנון, הוא הסופר שיש לי הכי הרבה ספרים שלו.
גם מזג האוויר לפני כמה שבועות היה אידאלי – גשם זלעפות, אפור וקפוא, עם רוחות שורקות, שפשוט אין מה לחשוב על להיות בחוץ – אלא רק לקרוא ולקרוא.
ואם זה לא מספיק, מסיבה בלתי מובנת בעליל, פקד מגרה, הוא החוקר שניצח אצלי את שאר החוקרים הבלשים והשוטרים, בכתובים ובסרטים.

מגרה הוא גדול מידות, עקבי, ומתבונן.
והוא שונה מכל אלה שהכרנו - הוא לא שיכור אנטי ממסדי כמו הולה, לא אנליטי ומבריק כמו שרלוק, לא סופרמן כמו (תשלימו לבד), ולא כובש הנשים הווירטואוז פנדורין.
הוא פשוט סלע שהזמן מתקמט לידו. הוא ניצב, נוכח וחודר לנפשות האנשים – הוא רואה את הנפש רק מהתבוננות וסבלנות אין קץ, בעבודת רגליים, ובאיסוף פרטים קטנים ושוליים, שנבנים לתמונה אמתית של מושא החקירה.
הוא הופך לכזה שאתה קורא עליו עוד ועוד אך לא מכיר, אבל אתה רוצה שיהיה לצדך, כי לידו יהיה בסדר.

קשה להסביר את הקסם שמהלך עלי סימנון בספריו, וביחוד בסיפורי מגרה – זה כנראה הקצב האיטי, האווירה הצרפתית הנאלחת של תחילת המאה הקודמת, ופיצוח נפש האדם.

"פיוטר הלטבי" הוא הראשון בסדרה, שתורגם רק עכשיו, והוא מעולה מכל בחינה שהיא – למי שלא מכיר כדאי ממש להתחיל אתו, ולהמשיך עם שאר המתורגמים של השנים האחרונות.
כולי תקווה שהכיתוב "סדרת הפקד מגרה" על הכריכה של הספר מרמז על תרגום עוד ועוד ספרים על הפקד מגרה.

מומלץ++

למיטיבי לכת: http://www.trussel.com/f_maig.htm

סימנון הוא אחד הסופרים האהובים עלי. אני מקפיד לקרוא את ספריו בהנאה מרובה. גם ספר זה, הראשון בסדרת הפקד מגרה מתאפיין בעיקר באווירה של פריז ובדמותו של מגרה. אהבתי עד היום את תרגומיו של יהושע קנז לספריו של סימנון ואולי התרגום הנוכחי פגם במקצת. העלילה והפתרונות הבלשיים פחות חשובים מאשר האווירה ותיאור הדמויות והמרחב בספרים של סימנון. ספר בהחלט ראוי - התחלתי וסיימתי אותו בפחות מ-24 שעות וזה לכשעצמו סימן טוב.

פיוטר הלטבי הוא בלש טוב. טוב במובן שהסיפור קולח. טוב במובן שאני זוכרת אותו כמה חודשים אחרי הקריאה. טוב במובן שאהיה מוכנה לקרוא עוד ספר של סימנון, אם לא יהיה לי משהו אחר לקרוא.

משמע בלש מהיר, ותו לא.

למה סימנון הפך להיות מגדולי סופרי הבלשות, לא הבינותי... ניחא