ביקורת ספרותית על מת מחר - רב-פקד רוי גרייס #05 מאת פיטר ג'יימס
ספר לא משהו

---

תמיד מעניין לראות כמה הערכה רוחשת הוצאת ספרים אל מקורות הרווח שלה. משני הצדדים. אל ספקי התוכן מצד אחד, הסופרים, ואל הלקוחות, צרכני התוכן, מן הצד השני. למשל, כאשר שם הסופר כתוב באותיות גדולות, כאלה של קידוש לבנה, ובפונט מוזהב ומובלט במקום מרכזי על הכריכה, ואילו שם הספר עצמו קטן וצנוע. אתה מותג, חביבי, אומרת הוצאת הספרים לסופר, תרנגולת המטילה ביצי זהב. והקוראים שלך, לעומת זאת, לא משהו. הם רוצים את הספר הראשון שלך, אבל בשכפול. הספר עצמו? הוא לא באמת חשוב, העיקר שיקנו אותו, ושאתה תתיישב מיד, אם אפשר עוד היום בערב, אחרי מפגש ההשקה, כדי לכתוב את האקסמפלר הבא. ושיהיה אם אפשר, שונה, אבל לא בהרבה, למעשה כמעט בדיוק, העתק של כל חמשת או ששת הספרים הקודמים. כדי שהקורא לא יתבלבל, תמיד יש "מוות" בשם הספר. להזכיר שזה רצח. בעברית זה לא הולך כל כך טוב, בגלל הטיות הפעלים, אבל את מי מעניין התרגום לעברית בכלל.

וכך יושב לו הסופר, נניח שקוראים לו פיטר, סתם לדוגמה, בחדר העבודה הנאה שלו בססקס. הוא לובש את בגדי המזל שלו, גינס ובלייזר ישן, עם טלאים אלגנטיים במרפקים, ופותח במחשב המקינטוש הנייד שלו קובץ חדש ונקי, ובוהה בו. בהתחלה הוא בוהה בשקט, ובהדרגה קולות אי הנוחות שלו נעשים יותר ויותר נרגנים עד שהם מביאים לחדר את לארה אשתו ובידה כוס יין. היא נותנת לו את היין ושואלת בעדינות "מה קרה, יקירי?" למרות שהיא כבר יודעת את התשובה. "רצח. למה זה תמיד רצח? למה כל הפשעים שהבלש שלי צריך לפענח הם תמיד תעלומות של רצח?". הוא מניח את הגביע הריק על השולחן, ולארה עונה לו "כי ככה זה. הגיבור שלך הוא בלש במחלק רצח, מה אתה רוצה שהוא יפתור? וחוץ מזה, זה הז'אנר". היא מעסה לו את הכתפיים, כדי שישתחררו, אבל הוא עדיין זועם "רצח, רצח, ועוד פעם רצח. נמאס לי כבר מגופות. למה הייתי חייב להכניס אותו למשטרה, ודווקא למחלק הרצח? מה היה רע אם הוא היה אזרח פשוט? או שוטר רגיל? ולמה הוא לא יכול לחקור תעלומות של גניבה ? או שוד? או אונס? או... או...." לארה לא מתרגשת, היא מכירה את מצבי הרוח האלה. במקום זה היא אומרת "או רישום כוזב במסמכי תאגיד". ופיטר צוחק, זו הבדיחה הקבועה שלהם, וחוזר לבהות במסך המקינטוש ולחשוב על עלילת הרצח הבאה.

המשך הסקירה יהיה רווי בקלקלנים ופרטי עלילה. יש לזה שתי סיבות עיקריות. הראשונה שבהן היא שהוצאת הספרים לא מעריכה אתכם הקוראים, ומגישה לכם את עיקר פיענוח העלילה כבר בתקציר שעל הכריכה האחורית. הסיבה השנייה היא שלא צריך לקרוא את הספר הזה. כבר כתבתי בעבר על אורך אופטימלי של רומן בעיני. אורכו של הספר הזה, חמש מאות וחמישים עמודים, נמצא כבר על הגבול של היות ארוך מדי, ועל כן פטפטני. הוצאת ספרים רצינית, כזו שמכבדת את הסופר שלה ואת קהל קוראיה היתה קוראת לו לפגישה, ואומרת בזו הלשון: "מר ג''ימס היקר, הואל נא לערוך את ספרך, הכר נא את מר סמית, הוא זה שיסייע לך למחוק תיאורים מיותרים, לאחד תיאורים כפולים, לגבש את קווי העליה, ולייצר דמויות אמינות". פיטר שלנו היה נעלב קצת בהתחלה, אבל המציאות היתה מוכיחה לו שהספרים שלו טובים יותר כשהוא מקבל את העצות של מר סמית.

אז מה יש לנו כאן? רוי גרייס שהוא פקד במחלק הרצח במשטרת ברייטון, והוא אדם נוח לבריות ומלנכולי מאז נעלמה אשתו סנדי בצורה מסתורית לפני תשע שנים. זה הופך אותו למלנכולי במידה, פנוי על פי כללי הז'אנר, ואירוני בקטע מודע לעצמו של סנדלר שכל הזמן הולך יחף. הפעם רוי ג'יימס מעלה בחכתו גופות מהים. הן מחוסרות איברים פנימיים ולכן אחרי לא יותר מכמה מאות ספורות של עמודים, הוא מגיע למסקנה המבריקה שמדובר ברשת בינלאומית שחוטפת ילדים על מנת לסחור באיבריהם. כמו כן ישנן כמובן את הלקוחות של האיברים. במקרה הזה מדובר בקתלין בת החמש עשרה שהיא נערה גותית ונרגנת, מה שבהחלט זכותה בהינתן שהיא חולה במחלת כבד קשה. העלילה מתפתלת שלא לצורך בין מקומות שונים באנגליה ומחוצה לה, וזה קצת חבל, שכן סיבוכיות העלילה באה על חשבון עומק ומורכבות הדמויות. לא בא לנו לאהוב את קתלין, אין לנו שום אמפתיה אליה. או לחבר שלה, או לאמא שלה. השתלות איברים, והאם לאפשר רק תרומה או גם רכישה הן נושא אתי מאוד מורכב וחשוב. היתה כאן הזדמנות לבנות פושעים מורכבים, שיש לקורא הבנה ואמפתיה לפחות למקצת המניעים שלהם. אבל זה התפקשש לגמרי בספר הזה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מת מחר - רב-פקד רוי גרייס #05