ביקורת ספרותית על בחורף מאת יוסף ברנר

---

בהיותי בת 7 חליתי באבעבועות רוח.
כל הלילה גירדתי את אזור החזה. בשלב מסויים קראתי בחשיכה: ״א-מממממא, מגרד לי! והיא ענתה בקול מפוהק מחדר השינה שלה ״אז תגרדי״
בבוקר למחרת קמתי כשגופי ופני מעוטרים בפצעונים אדומים. מיהרנו לרופאה וזאת רשמה לי תרחיף מבחיל שתמיד היה קר, כי לשמרו ניתן היה רק במקרר והיה עלי להתמרח בו כל מספר שעות.
הסתמררתי וסבלתי בשקט, לא גירדתי אף מקום בגופי עפ״י הוראות הרופאה ולא התאוננתי.
רק אותו אזור קטנטן, קצת מעל הלב שטרחתי לגרד כל הלילה, הציק לי ואותו גרפתי ביסודיות: עם הציפורניים, עם מזלג שהחבאתי מתחת למפית אפילו עם מברשת השיער האימתנית של אבי (היו לו תלתלים שחורים ועבים, בדומה לתלתליו של הסופר שעליו אדון בהמשך).
שבוע עבר ומחלתי שככה לה. חזרתי לבית הספר שמחה וטובת לב כאילו לא התעניתי שבעה ימים בבית.
גופי חזר לעצמו והעור התחדש למעט צלקת קטנטנה וכמעט בלתי נראית שנותרה מקדחת הגירוד האינטנסיבי והיא צלקת הרפאים שלי.
והיא מגרדת לי כל אימת שאני עצבנית, לחוצה, מתרגשת, מהרהרת.
כל פעם שאני מפעילה רגש בעוצמה שמעל הממוצע.
היא אינה מחליפה צבעים ונותרת חיוורת ובלתי חשובה אך היא שרירה וקיימת ויודעת טוב מאוד להזכיר לי את שאר צלקות ילדותי למקרה שאשכח.

הקריאה בחורף בספרו של ברנר, ״בחורף״, סחטה ממני גירודים לא מעטים באותה צלקת. זהו סופר שעד היום נמנעתי מלקוראו ולא מטעמי שפה ארכאית משום שגמעתי ובהנאה זה מכבר את עגנון, שופמן, פוגל ואף גנסין. ובעיני אין יפה יותר מלהחכים ולדעת כיצד סרגו בעבר פזמקאות ומיהרו להגיש את האלונטית ליוצא מהאמבט.
אך המגושמות שלו הרתיעה אותי. שמעתי עליו מהסלבריטיז של אז, מהרשמים שלהם.
ביאליק חשב שטמון בו כישרון אמיתי אך היה מתקן במרץ את כל כתביו בעט אדומה. הלך הרוח שלו כנראה לא התאים כל כך למרצו הבלתי נדלה של המשורר הלאומי.
עגנון חיבבו ואף טייל אתו פעמים מספר על חוף ימה של תל אביב אך עד מהרה התגלה קרע ביניהם, חילוקי דעות והם פסקו מלהיפגש.
טיפוס איכרי, מתבודד ומוזנח שהצליח לרכוש שונאים יותר מאשר חברים ואכזב את עצמו לא פחות מאשר סביבתו.
משום כך נמנעתי מלקוראו אך האנדרדוג שבי, התמרד וטען שדווקא ״על כל אלה״ רצוי לתת לו סיכוי הוגן.
רסנתי אותו. לאן אני ממהרת בעצם? יש עוד עשרות סופרים שראוי לגלותם וללמוד מהם.
או אז הגיע במאי מבריק בשם יאיר קידר עם סדרה מקסימה של סרטים אודות יקירי ארצנו וביניהם סרט תעודה על חייו של י.ח ברנר
(אני מצרפת קישור להנאתכם:
https://youtu.be/aHYl3iyXlrQ) שאותו ראיתי והתרשמתי עד מאוד.

האיש היה ונותר בגדר תעלומה וממש כמו דופן של אדגר אלן פו, החלטתי להתחקות אחריו ולראות עד כמה עמוקה מחילת הארנב.
מסתבר שתהום אינה מצליחה להכיל את אישיותו של יוסף חיים ברנר. מה שבסה״כ הייתי צריכה לעשות זה לשבת ולקרוא אותו בתשומת לב.
העלילה היא ככל הנראה אוטוביוגרפית. ברנר אמנם טרח לשנות את שמות דמויותיו אך דמות הגיבור נותרת נאמנה למקור ושמה ירמיה פאיירמן.

ירמיהו הידוע כנביא נבואות חורבן ומיוחס למגילת איכה.
יש את זה ביותר דכאוני לדעתכם? ופאיירמן הלא הוא: איש האש, ברנר, אם תרצו
מתאר את מסכת חייו בעיירה שכוחת אל שבאוקראינה.
הוא מצטיין בלימודיו, מבריק במחשבתו אך זוכה לשלל קיתונות ורותחין מאביו הנוקשה אשר אינו טורח לעודדו או לשבחו בפניו ומעדיף להתמקד באנשים וטיפוסים שאינם מבני משפחתו. האב אף מזלזל באמו, קורא לה בהמה ואינו מעריך את מאמציה כלפי משפחתה.
היחסים ביניהם רעועים, הדלות מחלחלת בכל ומביאה חורבן ודיכאון לנער הרגיש ההופך לבחור מיוסר, ביישן באופן קיצוני וגמלוני עם בנות המין השני.
אני הופכת את הדפים וקוראת בחייו של יוסף חיים ואינני מוצאת נקודת אור אחת לרפואה. לואן גוך היתה תשוקת הציור והצבע, להמינגוויי היתה נחמה בשתיה ואלימות, א.א פו ובודלר השתמשו באופיום כדי להעצים חוויות ולכתוב על המוות.
ולברנר מה היה?
מה היה לו חוץ מאותו פצעון קטן מעל ללב שבו גרד וגרד עד כי הפך לבור פעור? לבאר עמוקה? הוא בוחש בחייו, מנסה לפרש אותם עבורנו, עבור עצמו וכל פעם מגיע לאותה נקודה.
אין דרך שבה יוכל לממש את עצמו ולהיות מאושר.
הכל אבוד, משעמם ומדכא עד עפר.
הגיהנום הפרטי שלו, זה הקיים בתוכו מאז שהוא זוכר את עצמו הינו: החורף.
לא האש, השריפה והבערה, מה שמאפיין את שמו אלא הקרה, הבדידות והעצב.

לקראת סיום הסיפור הוא מנבא גורלו כיאה לנביא החושך:
"אני יודע עתה רק אחת: לוּ היתה בי היכולת לשמוע בקול הכרתי, כי אז לא הייתי צריך אני, אני ירמיה פייאֶרמן, לחיות אפילו שעה אחת – ואני חי וגם מחר אחיה. לא אשתחרר, אין בי הרצון החזק להשתחרר. חסרה לי החירות הפנימית...״

וואמנם נבואתו התגשמה: במאי 1921 נרצח ברנר בפרעות תרפ״א סמוך לעיר יפו.
למיטב הבנתי, היתה בידו האפשרות לחמוק מהבית בו התגורר. רכב שהיה באזור אסף חלק משוכני הבית כשפרצו התגרות אך ברנר העדיף להישאר, זאת היתה החלטתו.
האם היתה לו הרגשה מוקדמת שמישהו יבצע את מה שרצה מזמן לעשות ולא היה בו אומץ?

לא קלה הקריאה בברנר אך משתלמת. הוא אינו נוגע ללב אלא מקפיא אותו באיבחה אחת כמו אלזה שהקפיאה את אנה, אחותה.
הוא אינו רחום כלפי עצמו, מתעב את קיומו ואינו מבין את תפקידו בעולם ודווקא משום כך זהו תפקידנו להבין.
בהסבירו לנו את מצבו באופן מדוייק וללא הנחות וקישוטים, אנו מקבלים אותו ומודעים לגדולתו כסופר וכאמן של מילים.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על בחורף