ביקורת ספרותית על שמחת עניים [נתן אלתרמן] - מסכת מאת יריב בן-אהרון
ספר מעולה

---

את 'שמחת עניים' של אלתרמן קראתי בעבר (בתוך הקובץ 'שירים שמכבר' ואפילו הצלחתי לכתוב עליו כמה מילים). אבל את אלתרמן, ובודאי את השירה הגבוהה שלו, צריך לקרוא שוב ושוב. לפני שנה מצאתי בחנות יד שניה את הספר הזה 'שמחת עניים – מסכת'. לקחתי. די להתבונן בשם האוקסימרוני של הספר 'שמחת עניים', כדי להסכים עם הקביעה ששמחת עניים הוא השירה החידתית ביותר של אלתרמן, ויש אומרים אפילו בשירה העברית המודרנית בכלל.
עוזי שביט כתב פעם: "אחרי ביאליק אני חושב שאלתרמן הוא המשורר הגדול ביותר שלנו, וש'שמחת עניים' הוא הספר הגדול ביותר בשירה העברית במאה השנים האחרונות".

מתברר שליריב בן אהרן יש סדרה שלימה של 'מסכתות' על יוצרים כמו ברנר, ביאליק ואלתרמן. המסכתות נכתבו ונערכו כחיקוי של-, או אם תרצו, כהתכתבות עם-, צורת המסכת היהודית המקורית, כאשר הטקסט במרכז והפירושים מסביב. יריב בן אהרן ידוע כמי שחינך לתפיסת עולם המשלבת בין יהדות, ציונות, הומאניות וסוציאליזם. אפשר להסכים ואפשר לחלוק עליו, אבל כדאי לשמוע אותו.
הספר הזה מחולק לשלושה חלקים. שירת אלתרמן כפי שהיא בלי שום פירוש או תוספת. לאחר מכן המסה המרשימה של מרדכי שלו (דוד של מאיר): 'מי מפחד משמחת עניים'. ולבסוף שירת אלתרמן שוב, וסביבה פירושים ו'תוספות' מראי מקומות, הפניות ליצירות אחרות ולמקורותיו של אלתרמן ממכלול היצירה היהודית והעולמית.
זה בוודאי לא ספר שקוראים בשבוע וגם לא בחודש. זה לימוד שנעשה בנחת, בשבת אחר הצהריים עם כוס קפה או זמנים דומים.

התמה העיקרית של הספר אליבא דשליו היא העימות העמוק, היסודי, המורכב והקיומי בין היהדות, המובעת באמצעות המת-החי, או האב, לבין הציונות הבאה לידי ביטוי בדמות הבת. וכל זאת כמובן על רקע מלחמת העולם השניה, התקופה בה נכתב הספר, והחשש הכבד מפני אבדן היהדות והציונות גם יחד. המסה מרשימה ביותר, אכתוב רק רעיון קטן. לדעת שלו בשירת אלתרמן קיימת תבנית שניתן לכנותה בשם 'חוק השיבה המנצחת'. כלומר 'משהו או מישהו שניסו לעזבו, לגרשו, לזנחו, לנוס מפניו, או למחות את עקבותיו – שב כמנצח אל העוזב, המגרש, הזונח, המוחה או הנס- ואין מפניו מנוס' (עמוד 35). זהו חוק החורז את מכלול יצירתו של אלתרמן. די להתבונן בכמה מהשירים הידועים ביותר שלו: "עו‌ֹד חו‌ֹזֵר הַנִגּון שֶזָּנַחְתָּ לַשָוְא"; "שָוְא חומָה אֶצור לָךְ, שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם!" ; "מַה דָּבַקְתִּי בָּךְ, תֵּבֵל, שָׁוְא לִפְרֹק אוֹתָךְ נִסִּיתִי" (עוד חוזר הניגון; פגישה לאין קץ; תיבת הזמרה נפרדת). המילה שוא מטיבה לשקף את הרעיון. התבנית מתקיימת החל מהמילים הראשונות של ספרו הראשון 'כוכבים בחוץ' (עוד חוזר הניגון...) ועד אחרון ספריו. ברוח זו ניתן לפרש מעט מן היחס המורכב שבין היהדות לציונות בהגותו של אלתרמן. אלא שהדברים מורכבים הרבה יותר והיחסים בין היהדות והציונות נעים בין קבלה ושיתוף לבין דחייה ובגידה, עד לסופה המרטיט של היצירה בה מופיע הגור, הבן החי של הבת שאפשר לפרשו כמעין סינתזה הכרחית של הקיום היהודי בארץ ישראל.

"את גורך, את החי בתי
בשניך מלטת ממענינו.
קום החי בן המת וקרא אתי!
וחיתה הורתך לעינינו.
אלהי, אלהי בתי,
קרע מספד, כי שמחה במעונינו.

...

עוד תחיי בין אחים, בתי
עוד תראי כי יגעת לא להבל,
ולעת, על אדמת בריתי,
בנך משכב לך ימוד בחבל.
לא הכול הבלים, בתי,
לא הכול הבלים והבל".

יריב בן אהרן, נפטר לפני פחות מחודש, יהי זכרו ברוך.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על שמחת עניים [נתן אלתרמן] - מסכת