ביקורת ספרותית על רומן 11, ספר 18 - הספרייה של בבל # מאת דאג סולסטד

---

האקזיסטנציאלים הצפוני

(יש ספויילר)

סרטו של הבמאי לארס פון טרייר "האידיוטים" (1998) עוסק בקבוצת אנשים מהמעמד הבינוני, "בורגנים" (בינהם ישנם רופא, מורה לאומנות, איש שיווק, אחות) המנסים ליצור חלופה לחייהם, לצאת נגד ההכרחיות וחוסר הבחירה של מעמדם החברתי והאישי. הם יוצרים מעין קומונה אנרכיסטית ומתחזים ל"אידיוטים", ספק מפגרים, ספק נכים או חולי רוח, ומאתגרים עצמם בהתנהגויות "חריגות" (המאפיינות לכאורה את ה"חריגים") בעולם החיצון, בטריטוריות "נורמליות", היכן שהחוקים החברתיים מתווים כללי התנהגות סדורים וברורים, כמו למשל במסעדה, בבריכה, במקום העבודה וכד'. החריגות הזו היא שמאפשרת להם (לאלו מהם האמיצים, המעיזים לצאת כנגד כללי החברה) לחרוג מההכרחי, להוציא את האני ה"אותנטי" (על פי סארטר) שאינו נקבע על פי כלל חברתי או דוגמה התנהגותית – כמו זו של ילד.

כשאנו חושבים מהו מעשה חופשי, שנעשה מרצוני שלי ולא בהתנייה חיצונית כלשהי, עולה לרוב סל דימויים המתאפיין בחריגה מהמעשים היום יומיים. למשל, לנסוע למקום אקזוטי, לטייל בעולם, לקנות אופנוע, לנהל רומן אסור עם בת/בן זוג נחשק ועוד. לממש פנטזיה אסורה. אך עצם היותה אסורה מותנת על ידי מה שמותר, בכך שהוא, המותר, קובע מה אסור. מה נותר עם כן? מה מגדיר את ה"אני" החופשי שלי? כיצד אני יכול לבחור במשהו שהוא באמת רצוני, שהוא בחירתי החופשית והאותנטית?

בדומה לפרוטגוניסטים "צפוניים" דומים, כמו אלו של ארנון גרונברג, ז'ורז' סימנון ומאקס פריש, גם גיבור הספר הזה, ביורן הנסן, מנסה להיחלץ מהמים הדלוחים והבינוניים של חייו על ידי הליכה אחר דימויים כוזבים: הוא עוזב את אשתו ואת ילדו עבור מאהבת פעלתנית, עובר לגור בעיירה נידחת, עוזב את עבודתו ומשתתף בחוג התיאטרון המקומי. כל אלו לא מצליחים לחלץ אותו מהבינוניות של קיומו. המאהבת מזדקנת ומפסיקה להוות מוקד משיכה שממילא לא היה (ביורן העריץ אותה אך לא אהב אותה מעולם). בחוג התיאטרון - כושל ביורן להעלות את מחזהו של איבסן "ברווז הפרא" (הלועג לבורגנות ולערכיה) ואילו העבודה שהוא מוצא בעיירה קונגסברג היא תחליף בינוני לקריירה שיכולה הייתה להיות לו בעיר הגדולה אותה עזב.

ניסיון ההחלצות האחרון שלו, הנואש אולי, דומה לניסיונותיהם של גיבורי סרטו של פון טרייר. הוא יטיל בעצמו מום מדומה ובכך יסחוט את חברת הביטוח. אך סחיטת הביטוח אינה העיקר – לא בכסף מדובר כאן, שכן המעשה גורם לחייו מגבלות של אדם נכה (גם אם אינו כזה באמת) כך שאינן שוות את הפיצוי הכספי. ומעבר לכך, אם מדובר כאן במרד, בפעולת גרילה כנגד הכרחיות החיים והבינוניות הפאטלית של הבורגנות, הרי שהיא עקרה שכן איש אינו יודע דבר על פעולתו, היא נותרת עלומה – כולם בטוחים כי הוא אכן נכה ואילו אם תתגלה התרמית הרי שסופו יהיה בכלא, כלומר הוא יהיה פחות חופשי ממה שהיה לפני כן. מה המשמעות של המעשה האווילי לכאורה של ביורן הנסן?

הנסן בוחר במה שאף אדם לא ייבחר מרצונו – להיות בעל מום. ומתוך כך שהוא בוחר במה שאף אדם אחר לא ייבחר הוא יודע כי בחירתו זו שלו היא חופשית. באופן אבסורדי, להיות חופשי משמעו להיות תלוי לחלוטין באחרים, להסתתר ולא לגלות את סודך. אך מעבר לכך יש כאן את עניין שיתוף הפעולה הכללי, של כל אדם, עם חוסר החופש. הנסן רוצה לשתף בסודו את הסובבים אותו, את חבריו – הוא רוצה לקום מכסא הגלגלים ולחשוף את סודו כך שאחרים יחלקו אותו איתו. אך הוא יודע שרק מעטים יבינו את משמעות הדבר, את עצם בחירתו, כלעג, כחתרנות תחת ערכי החברה. אדם המבקש להיות בעל מום – נכה, מפגר, חולה רוח – "אידיוט", אין לו מקום בחברה הבריאה. הוא צריך להיות "מטופל". אך ביורן יודע, והטקסט רומז לכך, כי למעשה ישנם רבים מחבריו שיכולים להבין את המעשה, לשתף איתו פעולה ולהיות שותפים לסוד, מתוך הבנה כי ערכי החברה מושתתים על קונפורמיזם מדכא וכובל שרק האבסורד יכול להוות כלי בשחרור ממנו (בדומה להומור).

דבר נוסף שראוי לציון נוגע בכלכלה של ה"אקזיסטציאליזם צפוני" . צריך לזכור שהאקזיסטנציאליזם החל עם סרן קירקגור, הפילוסוף הדני, וגם ביצירותיהם של יוצרים סקנדינביים אחרים כמו אלו שציינתי (בניהם פון טרייר) מצטיירת תמיד חברה מסודרת מדי, קונפורמיסטית לעילא שהדרך היחידה להשתחרר ממנה היא דרך השגעון או האלימות. כדאי לזכור זאת בכל פעם שמעלים את מדינות הצפון על נס הסדר, ההיגיון, התל"ג והתנאים הסוציאליים. המחיר שמשלמות חברות אלו על הסדר וההיגיון הוא מחיר החופש, חופש האדם. סופריהם של מדינות אלו לא מפסיקים להזכיר לנו את המחיר הכבד של הרווחה, השקט והשלווה המדומים של מחוזות הלב האלו.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על רומן 11, ספר 18 - הספרייה של בבל #