#
אני מודה ליקום על העובדה שאינני ומעולם לא הייתי מהגרת. חיי מהגר רצופים חוסר הבנה (שלו ושל אחרים אותו). ביזוי והשתלחות (כי ידוע שמי שאינו דובר או מבין את השפה הוא בעצם בעל פיגור שכלי). התנשאות וניצול של המהגר על ידי התושבים "הותיקים" של המקום. במיוחד על ידי הקבוצה הנמוכה ביותר, שמוצאת במהגר יעד לגיטימי להשתרר עליו. גם אם המהגר מתכוון להשתקע באופן קבוע במדינה אליה היגר, עד סוף חייו יהיה דיבורו עילג, מבטאו זר ותמיד הוא יחשוב שיש חוקים שהוא לא מכיר, לכן זהירות תהיה בת לווייתו הקבועה.

מדובר בסיפור על הקהילה הלטינית המהגרת לאמריקה. לדעת חלק מדוברי האנגלית כל דוברי הספרדית נכללים באותו סל. למרות שהמנטליות, ההתנהגות ואפילו הקודים של הנימוס יכולים להיות שונים מאד בין ניקרגווה למקסיקו, בין פנמה לצ'ילה. מבחינת האמריקאים כולם מקסיקאים.
הסיפור המרכזי עוסק בזוג מהגרי עבודה, שהגיעו למצוא טיפול לביתם היחידה שנפגעה בתאונה. הם הגיעו למדינת דלאוור (נראה לי שזו הפעם הראשונה שנתקלתי בשם המדינה הזו בספרות...) בה יש חוות חקלאיות המשוועות לידים עובדות. הם משתכנים בבניין דירות זול שרוב הדיירים שייכים לקהילת הלטינו, וכך, ללא מילה אנגלית, ללא ציוד הכרחי, כמעט ללא כסף, הם מתחילים חיים חדשים במקום זר ומוזר.

מושאי סיפורה של כריסטינה אנריקֶס, השקופים בעיני האמריקאים, קרובים מאד לליבה. אלה שבאו להשיג לעצמם מעט ממה שיש לילידי ארץ השפע הזו, שבעיניהם הם עשירים ללא שיעור ואפשר להתקיים היטב ממה שהם זורקים. הספר כתוב בפרקים קצרים, כשכל פרק נכתב על דמות אחרת משלל הדמויות שאנריקֶס מתארת. היא מתארת גם עזרה הדדית בין האנשים שיש להם מעט, שהתגבשו לקהילה רק בזכות השפה המשותפת.

הספר נוגע ללב וכתוב היטב. הוא פורש את עולמם התרבותי של המהגרים הלטיניים, באמצעות שמות מאכלים, קודים של התנהגות, ופרשנות הדמויות על מה שמקובל בארץ המוזרה אליה הגיעו. אני חושבת שחלק מההערכה לספר מגיע לסופרת בזכות החמלה הרבה, האמפתייה וההזדהות, שהיא חשה לדמויותיה. לאנשים האבודים והשקופים שרוב הזמן חשים על גבול הטביעה במקום הזר אליו הגיעו, ונאבקים על כל נשימה שהם נושמים. כמו ב "מסך הטורטייה" הספר מיטיב לתאר את עולמם של מהגרים.

וכמו תמיד – מהגרים של מישהו אחר יזכו לחמלה והזדהות הקוראים. על זה "מהגרי עירך", הקרובים אלינו, יכולים רק לחלום.

היה לי ציפיות גדולות מהספר, התקציר היה מעניין התחלתי לקרוא אותו בתקופת התקיפה האיראנית ואיבדתי את זה באמצע הספר.
הסיפור מגולל את סיפורם של משפחת אלווירה שהמהגרת ממקסיקו לארה''ב עם ביתם מריבל כדי לעזור לה אחרי פציעה. היא מכירה בחור בשם מיור הם מתאהבים והמשפחות מונעות מהם להיות ביחד(לא ברור, הזכיר לי רומיאו ויוליה) וגם הסיפור כתוב בגוף שלישי של כל אחת מהדמויות חוץ ממריבל התאכזבתי מאוד לא ספר מוצלח.
הוא בעיקר ספר המתאר את המציאות הקשה של המהגרים בארה''ב אבל הוא עדיין לא שיכנע אותי או ריגש אותי כספר.

הספר מספר על משפחה מקסיקנית שנאלצה לעזוב את ביתה בעקבות תאונה שעברה מריבל, בתם בת החמש עשרה, כדי לטפל בה ב- "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", אותן אפשרויות אשר לימים תתבררנה כמוגבלות גם מוגבלות.... הם נאלצים לעבור את מחסום השפה, המנטליות, הקשיים בפרנסה, הסטיגמות והיחס העוין והמתנשא, והכול רק כבעיה משנית לבעיה הרפואית העצומה שניצבת בפניהם.

הספר נוגע בחייהם של מהגרים מארצות אמריקה הלטינית, על אכזבותיהם, כמיהתם לחיים חדשים וטובים וגעגועם לארצם, מביא את העוני והבדידות, לצד השכנות הטובה ויופיים האנושי של האנשים הפשוטים והנדיבים.

יש גם סיפור אהבה בין מריבל למיור טורו, בן למשפחת מהגרים מפנמה, אבל הוא נגדע באיבו. מה שכן, הספר נוגע באופן יפה בידידות ובקשרים הנרקמים בין משפחת ריוורה למשפחת טורו.

זה מכמיר לב, מרגש מאוד וגם לא מעט עצוב לקרוא את סיפורם של המהגרים, להבין עד כמה הם נתונים להשפלה ולסטיגמות ולמחסומים הפיזיים והנפשיים שניצבים בדרכם ומהווים חוצץ בינם לבין המקום שאמור היה להוות מבחינתם חוף מבטחים.

עצוב, מרגש ונוגע. ממליץ.

אני בד"כ לא נוהגת לכתוב ביקרות על ספרים שכבר כתבו עליהם (לא כל שכן כאשר יש ביקורות הדומות לדעתי), אבל הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי, בעיקר משום שלדעתי לספר הזה מגיעה קצת יותר הכרה.

זהו סיפור על מהגרים מדרום-אמריקה, ובפרט על שתי משפחות: משפחת טורו "הוותיקה" ומשפחת ריוורה "החדשה". זהו גם סיפור על אהבה בין מיור טורו למריבל ריווה וגם סיפור של התמודדות עם הקרבה, התאקלמות, אובדן ואשמה לצד הרבה תקווה.
משפחת ריוורה מהגרת ממקסיקו לדלוואר (ארה"ב) כדי לנסות לתת לבתם, שנפגעה בתאונה, סיכוי טוב יותר להחלים. הם מתגוררים בבניין בו מתגוררות משפחות מהגרים נוספות, כולם מדרום אמריקה. הסיפור מסופר בגוף ראשון דרך עיניה של אלמה, אמה של מריבל, ודרך מיור, הבן הצעיר במשפחת טורו. בנוסף, מידי כמה פרקים אנחנו מתוודעים גם לסיפוריהם האישיים של השכנים המגוררים בבניין – עדויות מרתקות המבוססות על סיפורים אמיתיים.
לא אכביר במילים לגבי סיפור העלילה, שכן קודמיי כבר עשו זאת באופן מפורט, אלא רק אוסיף שהכתיבה קולחת והספר נקרא בנשימה אחת. אנריקס (הסופרת) היטיבה לתאר את תחושות הניכור וההתמודדות של הדמויות, הן "הוותיקות" והן "החדשות", עם החברה האמריקאית באופן כזה שצובט בלב, ועל אף שאני ילידת הארץ ומעולם לא נמצאתי במעמד של "מהגר", לא יכולתי שלא להזדהות עם הדמויות בספר.

ספר מלא תקווה ולא "מתייפייף" – אל תחמיצו!

אלמונים באמריקה / מאת קריסטינה אנריקס
תל אביב, הוצאת מטר, 2015. 283 עמודים. מתרגמת מאנגלית: עידית שורר.
"אתם לא מבינים" אמר אבא. "היו עוצרים אותנו"... "מי? מי היה עוצר אותנו?" "המשטרה. ללבנים אולי לאסיאתים הם נותנים לנהוג איך שהם רוצים. אבל מי שלא זה ולא זה , עוצרים אותו"...
"רפא , איזה שטויות. אנחנו חיים פה כבר חמש עשרה שנה. אנחנו אזרחים".
"כשהשוטרים מסתכלים עלינו הם לא יכולים לדעת את זה. הם רואים פרצוף חום דרך השמשה הקדמית, ובום. סירנות!" (עמוד 166).
סתם בחרתי. באקראי. פתחתי בעמוד מסויים וכל עמוד שאפתח מלא משפטים לציטוט. בכלל זה ספר שצריך לקרוא אותו עם פנקס קטן ליד המיטה וכל הזמן לרשום אזכורים ותזכורות וציטוטים. חבל על כל מילה. והסוד כמובן בדיוק ובצמצום.
הסיפור מתרחש בעיר דלוואר בארצות הברית. ממש לא ניו יורק או וושיגטון או בוסטון או פילדלפיה. החצר האחורית. כאן במקום שכוח אל התכנסו לתוך גטאות בני אדם מכל הגזעים והצבעים. יש רובע לשחורים ורובע ללבנים ורובע ליוצאי ארצות דרום אמריקה, (שבהם אנחנו עוסקים כעת). כולם רוצים לאמריקה. ארץ האפשרויות הלא-נגמרות. אבל מגלים שאמריקה שהם חלמו אליה והגיעו אליה לעיתים מתוך סיכון נפשות , תוך כדי עזיבת המשפחות בארצות מוצאם, תוך כדי ריצה אחר החלום – אמריקה לא עונה. גם לה יש מוגבלויות.
בבסיס הסיפור עומדים נער ונערה , מיראבל ומיור. הוריו של מיור הגיעו כדי להיטיב את עתידם. מתגעגעים נואשות לארץ מוצאם ומשפחותיהם שנשארו שם. הוריה של מיראבל הגיעו כדי לרפא את ביתם, מיראבל, באמצעים שארצות הברית יכולה להעמיד לרשותם ואין בארץ מוצאם, מקסיקו.
בסיפור מיור מתאהב במיראבל והסיפור מתגלגל. שתי משפחותיהם מתקשרות ביניהם ולתוך העלילה נשאבים גם האחרים. השכנים בבניין. התקופה היא תהליך מערכת הבחירות של אובמה שמסמן תקווה לשינוי. אבל אחרי הבחירות כשנשיא שחור עולה לשלטון, רואים שאין שום סיכוי. שום דבר לא משתנה. הם נשארים אלמונים באמריקה. האנשים השקופים שעוסקים בעבודות הבזויות והמשפילות ונלחמים את מלחמת הקיום הנואשת שלהם.
בתוך המבנה המט לנפול והענק מתגוררות משפחות מפנמה, פורטוריקו, מקסיקו, ושאר ארצות אמריקה הלטינית. כולם דוברי ספרדית. האנגלית האמריקאית לא שגורה בפיהם (מי פחות ומי יותר). למשל, כשאבא של מיור הולך לקנות מכונית הוא לוקח גם את בנו כי הוא לא בוטח באנגלית שבפיו. הם מחפשים אחר הטעמים של האוכל שהשאירו בארצותיהם, מתגעגעים "הביתה" , מתנהגים כאילו הם בארצות מוצאם. אבל לעבוד כולם יוצאים לאמריקה הענייה, המנצלת, הקפיטליסטית באופן חזירי, עובדים בעבודות בזויות ומשפילות ופוחדים מהמחר. מאידך, ישנה הרבה אהבת האדם וחמלה בספר. השכנים שהגיעו מוקדם יותר, תמיד מקבלים בברכה ובסבר פנים יפות את החדשים שמגיעים. עוזרים במזון ובבגדים. מסבירים איפה אפשר לקנות יותר בזול, ואיפה המרכז הקהילתי, ואיך להסתדר בנבכי המקום החדש והמפחיד. מתחלקים במעט שיש להם ויש בספר הרבה רגעי נוחם שכאלה. ביניהם אין הבדל מאיזו ארץ הגיעו. מבוליביה, קולומביה, פנמה, או מקסיקו. כאן באמריקה כור ההיתור הפך אותם ליישות אחת. היספנים. השונות היא כלפי האמריקאים הגרינגוס, הלבנים, שהיו כאן לפניהם והם שליטי הארץ הזאת. והם גם מראים זאת. האמריקאים הבורים, הפשוטים והמאד עניים שהם פוגשים מראים להם את הדרך החוצה. חזרו הביתה, לארצות שלכם. כאן לא הבית .
גם הזהות האישית של כל אחד מיטשטשת. לגבי כולם כאחד יש דעות קדומות ומסתכלים עליהם באותן עיניים. כאן הם אלמונים, לא נחשבים. בחוץ הייחודיות שלהם נמחקת. בתוך ביתם פנימה הם מנסים לשמור על הכבוד העצמי וגברים ונשים רואים, שמים לב, עיניהם כלות ולבם נחמץ, אבל אין מוצא. כשהם יוצאים מהסביבה הביתית שלהם הם שוב הופכים ליישות אחת. היספנים לא נחשבים.
והנה עוד ציטוט שממחיש עד כמה הדעות הקדומות של האמריקאים על ההיספנים מושרשות:
מיצ'ו אלוורס, שבא ממקסיקו: “לתקשורת (...) יש רעיונות דפוקים עלינו. על כל האנשים שחומי העור, אבל בעיקר על המקסיקאים. אם תקשיבו לתקשורת תלמדו שכולנו כנופיות רחוב אלימות, כולנו סוחרי סמים, אנחנו זורקים גופות לדודי חומצה, אנחנו רוצים להרוס את אמריקה, אנחנו עדיין חושבים שטקסס שייכת לנו, לכולנו יש שפעת חזירים, אנחנו מחביאים מקלעים מתחת למעילים, אנחנו לא משלמים מסים, אנחנו עצלנים, אנחנו טיפשים, אנחנו כולנו מהגרים לא חוקיים שהברחנו את הגבול".
למעשה, כל אותם מהגרי עבודה הגיעו מארצות אמריקה המרכזית והדרומית כדי להיטיב את תנאי חייהם, לטעום מהדמוקרטיה בארצות הברית ולקדם את בני משפחותיהם . במקרה של ארטורו אלמה ומיראבל כדי להירפא בזכות הטכנולוגיות והאפשרויות שארצות הברית יכולה להעניק.
האם זה מזכיר משהו משלנו?

ספר נהדר לקריאה. אני קראתי אותו במשך לילה אחד ולא עזבתי עד שלא סיימתי. עצוב ונוגע ללב אבל יחד עם זאת, כפי שהזכרתי , משאיר פתח גם לחמלה ולסיכוי.
כריסטינה אנריקס הסופרת הינה אשה צעירה (סוף שנות השלושים שלה). היא מכירה את הנושא מידע אישי. אביה היגר מפנמה לארצות הברית בשנות ה-70, הגיע כי רצה ללמוד הנדסת כימיה. כאן פגש את אמה שגם היא מהגרת ממקסיקו והקים משפחה. מקום מושבם היה בעיר דלוואר, מקום בו מתרחשת העלילה, בחוף המזרחי. זה הרומן השני שלה.
כתוב בצורה מעניינת. בכל פרק מובא סיפורו של אדם אחר ובכל זאת הסיפורים משתלבים והעלילה זורמת.
מומלץ בחום.